|
|
עמוד:12
ועכשיו , כשהוא רגוע וסלחני יותר , הוא "נזכר . " דרוש לנו ניתוח אחר , ניתוח שיבהיר כיצד נשמר הקשר בין עושה העוול למעשה שלו , כיצד מוטמע העוול בביוגרפיה שלו ושל הנפגע , ומדוע הם מבקשים לכונן את קשריהם מכאן ואילך מתוך ההטמעה הזאת . את התהליך שהם מבצעים בצוותא אני מכנה "סליחה דיאלוגית . " הפרק השני בספר מניח את היסודות המובילים אליה . כמו הפרק הראשון , גם הוא פולמוסי בעיקרו . הוא נפתח בתיאור הגישות הפוסעות לכאורה בכיוון של סליחה הנבנית על זיכרון העוול , ומראה מדוע אין הן מבטאות , בסופו של דבר , סליחה אמיתית . הן מדגישות את נטירת הטינה הנמשכת של הנפגע . הן מציעות לו לזכור את העוול כדי להשתמש בו כנשק נגד הפוגע , אם יזדקק לכך ביום מן הימים . סליחה של ממש אסור לה שתלקה בציניות מן הסוג המתואר כאן . סליחה של ממש היא קבלה כנה של הנפגע את הפוגע אל לבו . התיאור הקצר הזה מכיל כמה רכיבים מרכזיים . הסליחה דורשת פוגע , נפגע , וקבלה כנה של השני את הראשון אל לבו . מן העובדה שהם שניים - פוגע ונפגע - נובע שסליחה עצמית איננה אפשרית . הפוגע תלוי בנפגע שיסלח לו ואיננו יכול "לסלוח לעצמו , " בניגוד לתזה הקונה לה מהלכים בכתבים פילוסופיים של העשורים האחרונים . מן העובדה שהם פוגע ונפגע נובע שסליחה של ממש צריכה להיבנות מן הפרדוקס המתואר בפרק הראשון : הנפגע צריך לסלוח לפוגע כפוגע : אף על פי שפגע בו , משום שפגע בו . מן העובדה שהסליחה היא קבלה אל הלב נובע שיש לה נמען מוגדר , שהיא מתבצעת מתוך קשר אתו : גם כשאני סולח לך במסתרי לבי אני מכונן אתך קשר כלשהו בדמיוני . קשר כזה איננו שלם , משום שהוא מכונן בדמיון ולא במציאות . הסולח מייצג לעצמו את הפוגע בתודעתו , אולם הפוגע עצמו איננו נוכח . נוכחותם הממשית של הפוגע ושל הנפגע , והדיאלוג המתפתח ביניהם , הכרחיים לסליחה במובנה העשיר והשלם של המילה . הפרק השני מנתח בין השאר את מובניהם השונים של ביטויי הסליחה בעברית ובשפות אחרות , ומבהיר את מהות ההבדל בין בקשת סליחה ובין התנצלות . הוא גם מצביע על עושרו של הביטוי "לבקש סליחה : " איננו יכולים להכריח את הנפגע לסלוח . אנחנו מבקשים זאת ממנו . נוסף על כך , איננו מבטאים בבקשת הסליחה רק את מועקת נפשנו , כפי שעושה הביטוי האנגלי וו . sorry 1 ; 11 אנחנו תלויים בסולח . אנחנו מבקשים זאת ממנו . אין הוא חייב להיענות .
|
|