|
|
עמוד:12
לראות במקור הכוהני היבש מקור מאוחר מימי הגלות , אולם קויפמן חלק על דעה זו . הוא אף לא ראה בחוקת הקדושה רובד בפני עצמו ? . לאור ניתוח טיפולוגי של הוראות פולחן במזרח הקדום ( ראה לעיל ) מסתבר , כי הוראות סכמתיות יבשות היו מקובלות באלף השני לפה '' ס באזור חת , סוריה ( אוגרית ) וארץ ישראל , ועל כן עתיקות הן , בעוד שההוראות המנומקות התפתחו בישראל באלף הראשון לפה"ס . דוגמה מאלפת לקובץ חוקים מנומק ומלווה הסברים הומאניים הוא קובץ חוקי ספר דברים ( עיין "עולם התנ"ך , " מבוא לספר דברים . ( בקובץ זה מצויות הוראות החורגות מאופןן התחוקתי ונושאות אופי של הדרכות חינוכיות . כך , למשל , הוראות כמו "נתון תתן לו ולא ירע לבבך ? תו 1 ף לו" ( דברים טו , י ) או "לא יקשה לעיגך ? שלל 1 ף אתו חפשי מעמך '' ( שם שם , יח ) הן בגדר פנייה למצפון , ולא חוקים ; ואכן , לא נמצאו כמותן בחוקי המזרח הקדמון . והוא הדין בחוקי ספר הקדושה . גם כאן נכללות הוראות , שלמעשה אינן חוקים במובן המקובל של המלה , אלא הן בבחינת פנייה למצפון , כגון "לא תשנא את אחיך בלבבך , הוכח תוכיח את עמיךזך ולא תשא גגליו חטא . לא תקם ולא תטר את ? ני עמך ואהבות לרעך כמוך '' ( יט , יז-יח . ( אזהרות לאהוב ולא לשנוא הן בגדר הטפה ולא חוק , ועל כן לא נמצאו כמותן לא בחוק מודרני ולא בחוק עתיק . אזהרות מסוג זה התפתחו בשלב מתקדם של התחוקה הישראלית , כשהחוק השתלב במוסר חברתי בעל רמה גבוהה ואיבד על ידי כך את אופיו היורידי הטהור . ואמנם ניתן לשרטט קו התפתחות ברור מחוקי ספר הברית וחוקי תורת כוהנים , הנטולים הנמקות מוסריות תיאולוגיות , לחוקי ספר הקדושה וחוקי ספר דברים , המנומרים הסברים רחבים והטפה ? . מפנה זה , שעבר על החוקה הישרא לית מחוקה טכנית יבשה למסכת משפטית פרגמאטית , סלל את הדרך להעברת הטיפול בתורה מהשופט והכוהן אל הסופר והחכם , כפי שקרה בימי הבית השני . קורבנות וסוגיהם בישראל ובמזרח הקדום . מקורות חת יים , הוריים ואוגריתיים מלמדים על מגוון רב של קורבנות בתרבויותיהם של העמים הללו . לצד העולה , שהיא הקורבן הנשרף כליל , והשלמים , הנאכלים על ידי הבעלים , מתוארים במקורות אלה קורבנות שונים הקלבים בעקבות חטא ומעל , בדומה לקורבנות חטאת ואשם בישראל . כך , למשל , נאמר בטקסט חתי הקשור לכפרת חטא : "ציפור אחת לשלמים ... ציפור אחת על חטא , ציפור אחת על אלה ... כבש וציפור לעולה ... ציפור אחת על עדות שקר ... כבש וציפור לשילוח . " בהמשך מפורטות כמויות של כסף , זהב וחפצי ערך , המוגשים כקורבן אשם בליווי הצהרת וידוי . טקס זה מזכיר את קורבן האשם המקראי , הכרוך אף הוא בעדות ואלה , חטא ואשמה ( ויקרא ה , א . ד , ( שכפרתם נעשית באמצעות וידוי והבאת קורבן אשם בערך כסף שקלים ( שם שם , ה , יד-יט , כ-כו ; והשווה מלכים ב יב , יז ; ראה גם במלבר ה , ה-ח * . ( קורבנות מסוג זה מצויים לרוב בטקסים הוריים , שם מופיעים בטקסי כפרה קורבנות הקרויים חטא או חטאת , אשם או אשמה - לצל קולבנות עולה ושלמים . בטקסטים אלה מכלים גם כינויים אחלים הקשולים לכפלה ולהיטהלות , ולא כולם נהילים כל צורכם ? . עם גילוי התעודות האוגריתיות התרחבו ידיעותינו על סוגי הקורבנות וכינוייהם . לצד קורבן עולה , המכונה שם שרפ , נמצא קורבן , שכינויו כמו בעברית - שלממ . בהקשר של קורבנות מוזכרים שם גם המונחים סלח אפ , סלח אפ ונפש , החופפים את "כפר על הנפש" שבתורת הכוהנים הישראלית . בטקסט אוגריתי אחד מופיע המונח סלח נפש בקשר ליום החודש , וסמיכות מונחים זו מזכירה את קורבנות ראש החודש בתורת הכוהנים הישראלית , שבמסגרתם מקריבים שעיר חטאת לכפרה ( במדבר כח , יא-טו ; השווה יחזקאל מה , כא-כה . ( טקסט אוגריתי אחר , המזכיר קורבנות בקשר לכפרה לאומית על חטא , מדבר בחטאם של המלך והמלכה ואנשי אוגרית . אנשי אוגרית חטאו בקצרת נפש , והם מבקשים סליחה וכפרה לא רק על חטאי אזרחיהם , כי אם גם על גר חמית אגרת ( גרים שבשערי אוגרית ) - דבר המקביל לחוק שבבמדבר טו , כב ואילך , שם מדובר בקורבן חטאת , המעניק סליחה וכפרה ל"האןךח ב ? ני ישךאל ולגר הגר בתוכם ? . " תורת הכוהנים הישראלית מצווה על קורבנות רבים מן העוף : קורבן עולה קלב מן העוף ( א , יד ;( שתי תורים או * שני בני יונה קרבים כקורבן אשם - אחד לחטאת ואחד לעולה ( ה , ז-י ;( שתי תורים או שני בני יונה מוקרבים כחטאת וכעולה על ידי היולדת ( יב , ח ;( שתי ציפורים מוקרבות על ידי מצורע ביום טהרתו ( יד , ד ואילך ;( שתי ציפורים קרבות בטיהור הבית המנוגע ( יד , מט ואילך , ( ושני תורים או שני בני יונה קרבים על ידי הנזיר ביום השמיני לטהרתו ( במדבר ו , י . ( קורבנות העוף רווחים ביותר גם בפולחן החורי חתי והאוגריתי , ואף שם בעיקר בטקסי כפרה וטהרה . וכמו בתורת הכוהנים הישראלית כך נם בפולחן הזר מלווים הטקסים הקשורים לקורבן העוף בלקיחת עץ ארז , שני תולעת ושמן ( השווה ויקרא יד , מט ואילך * . ( כפי שכבר נרמז לעיל , נהוג היה לשלח ציפורים על פני השדה בטקסי כפרה , והללו היו מכוונות לרוחות הךמונים השולטים שם ( השווה ויקרא יז , ז . ( דבר זה נאמר במפורש בטקס חתי חורי לטיהור בית : "הוא לוקח שלוש ציפורים , שתי ציפורים הוא מקריב לאלי השאול ... ויאמר כך : 'אתם האלים הקדמונים , בשבילכם לא נצטוו להקריב שור ושה . כאשר אלוהי הסערה הדיחו אתכם לשאול החשוך , הם ציוו להקריב זאת " . ' רשימות פולחן אונריתיות מזכירות קורבנות של זוגות ציפורים , וכמו במקרא נמנים בהקשר זה יונים ותורים . קורבנות העוף מוקרבים שם לאנש אלמ הצמודים לאל רשף , שהוא אל השאול . [ מ '' ו ] טומאה וטהרה . באנאטוליה ובמסופוטאמיה ייחסו לטומאה כוח למוני . מחלות נחשבו לטומאה . כוחו של הטיהור היה בריפוי תחלואים ונגעים . במסופוטאמיה היה הכוהן ( asipu ) מגרש שדים , ותפקידו המיוחד היה לטהר אנשים מהמקור הדמוני של מחלתם . האבחון היה כרוך במומחיות , כי היה קיים מגוון גדול של שדים כגון השדה האכדית למשתו , ( Lamastu ) האחראית למות ילדים . כוחות דמוניים אחרים היו רוחות מתים . שני סוגי פעולות היו מקובלים בטקסי הטיהור : ו . העברה שסילקה את הטומאה מהאדם לחיה ; . 2 פיוס השד הפגוע . הטקס הךזתי שילב את שניהם , כפי שעולה מטקסט מחת . "כך אומר אוהמווה : 'אם אל האויב גרם לכך שהאנשים
|
|