|
|
עמוד:11
במשנה ( סוכה ה , ( בנגינה בחליל , ריקודים , שירה תקיעה ותרועה - נוהג שמקורו בימי בית ראשון , כפי שניתן ללמוד מישעיה ל , כט : "השיר יךזיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישךאל . " ואכן , ריקוד ונגינה בחליל בטקסי חג אמורים במפורש בהוראות פולחן מאוגרית , שכנתה של כנען : "בבית בעל באוגרית ... יחול המלך עם רדת הערב ... ביום השביעי ... יחללו בחליל" . ( KTU 1 , 119 ) ובטקסט אחר : "בני המלך ובנות המלך יעלו שבע פעמים ... ביום השלישי עם רדת הערב המלך יחול ... ביום הארבעה עשר ... ( הכוהן ) המקודש ישיר" rriTnn rnr 1-r : 1 * . ( KTU 1 , 112 ) הקדמון נהגו לחוג את הימים הראשונים של השנה בטקסי כפרה שונים ובבקשות להצלחה בשנה החדשה . בבבל ובאשור קיימו טקסי כפרה במשך אחד עשר הימים הראשונים של השנה , ונראה כי אף בישראל יוחדו עשרת הימים הראשונים של השנה לכפרה ולסליחת עוונות ( ראה יחזקאל מ , א , והשווה עשרת ימי תשובה ביהדות עד היום הזה . ( ההשוואה בין טקסי כפרה בישראל לבין טקסים דומים בעמי הסביבף מאלפת ביותר . וכך נאמר בטקסט בבלי על טקס הכפרה של ראשית השנה : "בחמישה בחודש ... ישכים הכוהן , ירחץ במים וילבש בגד בד לפני האל וישמיע וידוי ... ויבוא לתוך המקדש עם המחתה והכד כדי לטהר את המקדש . יזה מים על המקדש ... על מחתת כסף יפזר קטורת . אז יקרא לכוהן לשחוט את הפר ... ישמיע לחשים ויעשה את מעשה הכיפורים ... הוא טיהר את המקדש כולו על כל סביבותיו ויוציא את המחתה . אחר כך יצא לשדה ויזרוק את ראש האיל לתוך הנהר . הכוהן והשוחט יצאו יחד אל השדה " . לאחר מכן בא הוידוי : "לא חטאתי ... לא עברתי על מצוות האל ... לא שכחתי פקודיו ? . " בדיני יום הכיפורים שבויקרא מצויים מספר יסודות מקבילים : . 1 הרחיצה במים , לבישת בגדי בד והבאת המחתה עם הקטורת לצורך הכפרה ( טז , ד , יב-יג . 2 ;( ההזיה על המקדש וסביבותיו ( שם , יד , יח-יט . 3 ;( כפרה באמצעות שחיטת בהמה ( שם , יא , טו . 4 ;( הוצאת הבהמה אל השדה ( שם , כא . 5 ;( יציאת האנשים שעסקו בביצוע טקס הכפרה , אל מחוץ לעיר ( שם , כו , כח . 6 ;( השמעת וידוי ( שם , כא ? . ( בין הטקס הבבלי לבין הטקס הישראלי ניכרים גם הבדלים : . 1 בישראל מזים דם , ולא מים ; . 2 בישראל אין משמיעים לחשים בשעת הטקס ; . 3 קורבן הכפרה המובל למדבר שולח בישראל אל השממה ( נזרק מצוק , ( בעוד שבבבל הוא מושלך למים ; . 4 בישראל מתוודה הכוהן על עוונותיו שלו , של בני ביתו ושל כל העם , ואילו בבבל מתוודה המלך על עוונותיו שלו בלבד . ההבדלים שבין הטקסים מראים , שהטקס היה קשור להווי המקומי , אך בבסיסם של הטקסים השונים עמדו עקרונות משותפים . ואכן , אצל החתים , שבמנהגיהם היו יותר קרובים לסוריה ולארץ ישראל , רווח נוהג שילוח שעיר דומה לזה שבישראל . אצלם , כמו בויקרא טז , שולח השעיר אל המדבר , וכמו בישראל היו סומכים עליו ידיים לפני השילוח . יתרה מזו ; שם היו קושרים לראשו של השעיר חוט שני , ולפי המשנה , יומא ד , ב , היו קושרים לשון של זהורית לראש השעיר המשתלח * . במזרח הקדום היתה רווחת האמונה , כי בראש השנה נחרץ גורלם של היקום , של העמים ושל האדם הפרטי . יום זה צוין כיום זיכרון וכיום דין . התרועה שהיו משמיעים לפני האלוהים ביום זה נועדה להזכיר , כי אלוהים נתמלך למלך היקום , ובכך היה לשופט היקום ( לתקיעת שופר בזמן ההמלכה ראה מלכים א א , לט ; מלכים ב ט , יג . ( ואכן , לפי המסורת שנשתמרה ביהדות , נידונים בראש השנה כל באי עולם לחובה או לזכות ( משנה , ראש השנה א , ב . ( קווי אופי אלה של ראש השנה היו קיימים גם אצל שכני ישראל בעולם העתיק . כך קוראים אנו בתעודה חתית מהאלף השני לפה"ס : " לאלוהי הסערה נערך בראש השנה חג גדול של שמים וארץ . כל האלים מתאספים ובאים לבית אלוהי הסערה . כל אשר עצב בלבו יגרש נא זאת מלבו . אכלו ושתו ... החליטו על חיי המלך , החליטו על היבול " ... תפיסה זו משתקפת בנחמיה ח , ט-י . שם נאמר בקשר לראשון בתשרי : "אל תך 1 א ? לו ואל תבכו ... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ... כי קדוש היום לאדנינו ואל תץצבו כי לזךות ה' היא מעזכם . '' כיוצא בזה נאמר בתעודה בבלית מימי נבוכדנאצר : "בראש השנה מלך שמים וארץ תופס מקומו ... אלי שמים וארץ ... גוזרים את גורל החיים " . הביטוי מלך שמים וארץ שבתעודה זו מלמד , שבישראל כבמסופו טאמיה קשורה חריצת דין ביום זה למלכות האל . הוראות פולחן בעלות אופי דידאקטי . ההוראות שפורטו לעיל הן בעלות אופי טכני יבש , ואין הן מלוות בהסברים ובנימוקים . כנגד זאת מצוי בתורת הכוהנים הישראלית רובד חוקים ספרותי , המכיל הנמקות והסברים דתיים מחנכים לצד ההוראות המעשיות . כך , למשל , בהוראות לכוהנים בענייני טומאה בפרק כא מוצא המחבר לנחוץ להוסיף , כי הכוהן חייב למלא הוראות אלה , כיוון ש"קדש הוא לאלהיו" ( פסוק ז , והשווה פסוקים ו , ח . ( כיוצא בזה נאסר על הכוהן לשאת אלמנה וגרושה וכר , כדי ש"לא יחלל זךעו" ( כא , יד-טו . ( כן חייבים הכוהנים לשמור על כללי טהרה בזמן אכילת קודשים , כך שלא ישאו "עון אשמה באכלם את קךשיהם , כי אני ה' ?? קךשם" ( כב , טז * . ( הסברים אלה רבים במיוחד כאשר מדובר בחוקים המיועדים לכל בני ישראל והכוללים הוראות מקיפות בעניינים דתיים חברתיים בתחומים שונים . כך , למשל , הוראות על אכילת בהמות טמאות וההיטמאות בהן מ ^ וות בהטפה : '' אל תשקצו את נפשתיכם 1 יכל השלץ השרץ ולא תטמאו ברזם ... כי אני ה' אלהיכם ןהחקדשלנם והיילנם קדשים כי קדוש אני" ( יא , מג-מד . ( חוקי גילוי עריות מלווים בהסבר : "אל תטמאו ככל אלה כי ככל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם" ( יח , כד . ( הסברים אלה מרובים במיוחד במסגרות המקיפות את החוקים - למשל יח , א-ה , כד-ל - והמוטיב השליט בהם הוא מוטיב הקדושה . פרשה מיוחדת במינה , הכוללת הוראות פולחניות ומוסריות כאחת , היא פרק יט , ואכן היא פותחת במוטיב הקדושה : "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" ( פסוק ב ? . ( כבר במאה הקודמת הכיר המחקר בייחודו של הרובד בספר ויקרא , שכלולות בו הנמקות אלה , הצמודות בעיקר לרעיון הקדושה ; ועל כן הוענק לו הכינוי "ספר הקדושה" ( ראה לעיל . ( כיוון שיש ברובד זה הרבה פניות לעם , בניגוד לרובד הסכמתי היבש הפונה בעיקר לכוהנים , ראו בו מקור עתיק קדום , שניתן להשוותו לרבדים עממיים אחרים שבתורה . לעומת זאת , בעקבות החוקר ולהאוזן מקובל היה
|
|