|
|
עמוד:9
הוראות פולחן בישראל ובמזרח הקדום בניגוד לתורה בה"א הידיעה ולספר התורה שאנו מוצאים במשנה תורה ( דברים א , ה ; ד , ח , מד ; יז , יח ; כז , ג , ח ; כח , סא ; כט , יד , כו , לא , ט , יא , יב , כד , כו , ( הכולל בתוכו דינים דתיים , חברתיים ומוסריים שונים , אנו מוצאים בספרי ויקרא ובמדבר תורות מיוחדות לכל עניין ועניין בנפרד : תורת העולה והמנחה ( ו , ב , ז , ( תורת החטאת ( שם , יח , ( תורת האשם ( ז , א , ( תורת זבח השלמים ( שם , יא , ( תורת הבהמה והעוף ( אסורים או מותרים לאכילה ; יא , מו , ( תורת היולדת ( יב , ז , ( תורת נגע הצרעת ( יג , נט , ( תורת המצורע ( יד , א , לב , נד , נז ; השווה דברים כד , ח , ( תורת הזב ( טו , לב , ( תורת הקנאות ( במדבר ה , כט , ( תורת הנזיר ( שם ו , כא ) וכן תורה הנוגעת לטומאת מת ( שם יט , יד * . ( תורות אלה היו מסורות לכוהנים שהתמחו בכך , כאמור : '' שאל נא את הכהנים תורה" ( חגי ב , יא , ( וכן : "השמר ? גגע הצרעת לשמר ... ? כל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים" ( דברים כד , ח ) והן הן גופי העניינים של תורת כוהנים בספר ויקרא * . הוראות פולחניות מסוגים אלה לא היו מיוחדות לישראל ; הן הספרות הכוהנית ספר ויקרא הוא לב לבו ועיקרו של הרובד הכוהני בתורה , הכולל את הטקסטים הבאים : שמות כה-לה ; לה , א - מ , לח ; ספר ויקרא ; ספר במדבר בחלקו , בעיקר א , א - י , י ; טו ; יח ; יט ; כה-כו ; לד-לו . עניינה המרכזי של הספרות הכוהנית בהשוואה למקורות החומש האחרים הוא מקדש וכהונה . בעקבות קלוס טרמן ( 1877 ) נוהגים לחלק את החומר הכוהני בויקרא לשני גושים עיקריים : פרקים יז-כו ( ספר הקדושה ;( שאר הפרקים הכוהניים . לפעמים אין הבחנה זו נעשית , ומכנים את שני הגושים גם יחד בשם הרובד הכוהני ? . ספר הקדושה מאופיין בהדגשת תפקידו של עם ישראל כעם קדוש . לעומת הרובד הכוהני עוסק ספר הקדושה לא רק בענייני פולחן , אלא אף בעניינים דתיים חברתיים , כגון דיני אישות ( יח ; כ ;( דיני שמיטה ויובל הקשורים לעבודה חקלאית , למכירת קרקע ולשחרור עבדים ( כה . ( לספר הקדושה יש הרבה מן המשותף לספר דברים , ועל כך ראה להלן . ? בקביעת התאריך ליצירה הכוהנית חייבים להבדיל בין תאריכו של החיבור הנוגע למוסד פלוני לבין גילו של המוסד עצמו . בשני המקרים מספר העובדות הממשיות הוא מועט ביותר . מאז ולהאוזן מקובלת הדעה , שתאריך חיבורו של הרובד הכוהני , ובדומה לכך גם גיל המוסדות המתוארים בו , הם מאוחרים . אולם לאחרונה נמצאו טעמים רציניים לקביעת תאריך יותר מוקדם . כך , למשל , דן א' הורביץ בקווים הלשוניים , המבדילים בין הספרות הכוהנית בתורה לספרות הבתר גלותית ( עזרא , נחמיה , דברי הימים ויחזקאל בחלקו . ( הוא הצביע במחקרו על שימושי לשון כוהנים פולחניים מאוחרים , שהרובד הכוהני לא השתמש בהם כלל , והם : התיחש , התנדב , חפה , בוש , הדיח , ולמעלה , מסביב , עזךה , קבל דם ( ראה '' עולם התנ '' ך , " מבוא לספר יחזקאל , '' לשונם של ספרי יחזקאל והמקור הכוהני * . ( " אחת השאלות החשובות ביותר לקביעת תאריכים ולזיהוי מקורות היא יחסי הגומלין בין ספר דברים ובין הרובד הכוהני . במחקרים מסוימים , כמו בדיני בעלי חיים טמאים וטהורים ( ויקרא יא ; דברים יד , ( נראה , כי הטקסט הכוהני קודם לטקסט של ספר דברים . לעתים ניתן להבחין , שכותבו של ספר דברים הכיר את הרובד הכוהני ( השווה , למשל , דברים יח , א-ב עם במדבר יח , כ . ( עם זאת ניכרים בין שני הטקסטים הבדלים , שניתן להסבירם לא בהתפתחות היסטורית , אלא ברקע חברתי שונה . ייתכן שספר דברים צמח בחוג של סופרים , שהיו קשורים לחצר המלך , דבר המסביר את מיעוט החומר העוסק בקורבנות ובטומאה . על היחס שבין הרובד הכוהני לספר הקדושה ראה להלן . [ א '' פ ] ספר הקדושה > חוקת הקדושה של ספר ויקרא ( פרקים יז-כז , בייחוד יט-כו ) אינה מעוגנת במשכן כמו חוקת הרובד הכוהני אלא באלוהים עצמו , שרק הוא קדוש במהותו , והוא קידש לא רק את משכנו ואת הכוהנים שבו , כי אם את העם כולו וכן מועדים שהפכו '' מקראי קדש . " הקדושה מתייחסת להיבטים פולחניים ובלתי פולחניים כאחד . התכונות הספרותיות הבולטות בחוקת הקדו שה הן הנוסחה "אני ה' אלהי 5 ם" והשורש קדש . הקדושה יונקת מהאל הקדוש עצמו , ועם ישראל חייב להידמות לו . הדמיון כמובן אינו מוחלט , כי אין העם יכול להידמות לאל ולהתקרב אליו קרבה ממשית . למעשה קדושתם מוגדרת באופן חלקי על ידי כבוד ויראה , שהם המידות המרכזיות הסובבות אותו ( ראה יט , ל ; כו , ב '' - ומקדשי תיראו . ('' ההידמות לאל מובעת בכך שהעם יחיה חיים קדושים לפי העקרונות שניתנו על ידי האלוהים הקדוש . האל הוא אשר מקדש את ישראל : "אני ה' מקדשכם" ( כ , ח ; כא , ח ; כב , לב ; ראה גם כא , טו , כג ; כב , ט , טז , ( הוא אשר הוציא את ישראל ממצרים ( יט , לו ; כה , לח ; כו , יג ) והבדילם מן העמים ( כ , כד * . ( כיוון שבני ישראל נבדלו מן העמים ונעשו קדושים לאלוהים , עליהם להתרחק מטומאה ( כ , כד , כו , ( המוגדרת במונחים גשמיים ( כ , כה ; והשווה יא ; יז , טו ; כב , ג-ח ) ומוסריים ( יח , יט-ל ; כ , ג . ( מדובר באבחון הטומאה ובסילוקה וגם באחריות המוסרית לנקיטת צעדים נכונים כדי לטפל בטומאה . סוגים מסוימים של טומאה הם בלתי נמנעים , אבל יש גישה מוסרית דתית לגביהם . למשל , כוהן ודאי לא ירצה להיות מצורע או זב , אבל אם קורה הדבר , עליו להימנע מאכילת קודשים , עד שיטהר ( כב , ד ; ראה גם ז , כ , כא ? . ( טומאה גשמית מועברת במגע , אבל טומאה מוסרית מזהמת לפרק זמן ארוך ובקנה מידה מקיף . כך היא יכולה לטמא את הארץ ( יח , כה כז ) ולא רק את המקדש ( כ , ג ; והשווה טו , לא ;( לחלל את המשכן ( כא , יב , כג ;( ולחלל את שם האלוהים ( יח , כא ; כא , ו ; כב , ב , לב . ( הואיל והשם הוא קדוש ( כב , לב , ( השימוש הלא נכון בו הוא חילול שם ( יט , יב . ( כיוון שהעם קדוש מרוח קדושת האלוהים , מעשה החילול שלו משפיע על האלוהים . דוגמה לכך מצויה בפרק כא , ט : בת כוהן , המחללת את עצמה בזנות , מחללת אף את אביה . וקדושת הכוהן תבוא על תיקונה באמצעות שרפת הבת . בדומה לכך , שם האלוהים שחולל יתוקן באמצעות השמדת החוטא . [ רג"ן ]
|
|