|
|
עמוד:5
המחשבותעלאמנים שהציגו במשרד לא התכוונו להיות מתועדות . החשק להיזכר ולהציץ במה היה ועם מי שב ופוקד אותי מפעם לפעם , שאלות שסקרנות בבסיסן . בדיקת זיכרון . ספירת מלאי . מחשבות ביקורתיות . תחושות מורכבות של שביעות רצון לצד הידיעה שניתן היה לעשות זאת גם אחרת . ועוד שאלות וחרטות אינספור . " משרד בתל אביב , " שהחל לפעול בינואר , 1994 היה מקום עבודה של אוצרת , המתפקד גם כחלל תצוגה אלטרנטיבי לאמנות בין תחומית . שילוב זה בין אוצרת ואמן הפועלים באופן שוטף ויומיומי בחלל עבודה אחד , היה רעיון ניסיוני , ראשון מסוגו בארץ . הייתה לי קובייה לבנה , ובתוכה ישבתי וחשבתי . כגלריה - חלל הקובייה היה המקום הקטן ביותר בתל אביב . בשנה שבה נפתח , , 1994 הוצגו בו מיצבים . רציתי לגבש גישה חדשה בתוך הקובייה , ליצור מקום שבו יתאפשרו שיחות על אמנות . שם הייתי חושבת על זיכוך עבודת האוצרות , כותבת מחשבות קטועות , התחלות בוסריות , רוב הזמן מנסה להגיע להבנה מה יהיה נכון , מובן ומסקרן לקוראי הטקסט . שאפתי להגיע ליצירה מדויקת ככל האפשר תוך ליווי עבודת האמן בכל שלביה והקפדה על רלוונטיות החלל כמקום . הייתה לי תשוקה לפגוש אמנים , ויחד אתם להגיע להחלטה על אופי התצוגה בחלל פרטי , החלל שלי , שלימים קראתי לו "משרד בתל אביב . " בתחילה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות . ניהלתי עשרות שיחות בשנה , ואלו הולידו פרויקטים במשרד . מדי שנה הוצגו ארבעה אמנים במסגרת " פרויקט משרד" שהוצג כחודשיים , בניסיון להפיק את המרב מן החיבור הזמני בין עבודת האמן לעבודת האוצרת . לכל פרויקט ניתן מספר סידורי . האמן רן סלוין היה פרויקט מספר . 1 בימים אלה מוצג במשרד פרויקט מס' . 120 גם היום חלל המשרד החדש והמרווח מאפשר התכנסות אינטימית לצפייה , להאזנה ולהתחברות אל עולם האמנות . עבדנו יחד , האמן ואני , על מיצבים שהתאימו לקובייה הלבנה של ה"משרד בתל אביב . " בשיחות על הפרויקט נבחנו מחשבות האמן מול מחשבות האוצרת . השיחות גלשו , לעתים , לאזורים פרטיים , שלא הייתה מניעה לחשוף אותם . מחשבות , אהבות , העדפות , תוכניות , משאלות , והיו גם שיחות של משא ומתן על האמת באמנות , על השאיפה לשלמות במעשה היצירה או באמנות , ועל הדרך להשגתן , כלומר על דרכי הביצוע . היינו שותפים בבניית התוכנית לקראת השלמת הפרויקט . הדיונים נמשכו בתוך הקובייה הלבנה , שכבר נקראה " משרד בתל אביב , " גם בזמן ביצוע הפרויקט . הדבר המסובך ביותר להסביר הוא התשוקה למקום תצוגה לאמנות , כזה שאין היגיון כלכלי לא מאחוריו וגם לא לפניו . לקהל הרחב זה נשמע הזוי וחשוד , אז ב 1994 וגם עתה , ב . 2010 לממן מקום שב DNA הוא בעיקר אחר , רוצה להתבדל , ובאותה נשימה להיות שייך , חלק מהותי ובלתי נפרד בהתפתחות הסצנה החזותית בשני העשורים האחרונים . חלפו שש עשרה שנים מיום פתיחת הגלריה ב , 1994 וזיכרונות העבר הציפו אותי דווקא עכשיו , בלונדון הסתווית והגשומה משהו בסתיו , 2010 אולי משום שפגשתי שם אמנים שהכרתי והצגתי ב"משרד בתל אביב" וגם בתחנה המרכזית בשנת . 1996 אהבתי לגלות שחלקם הפכו להיות כוכבים בשדה האמנות , שהם יוצרים בשפתם יצירות הקשורות לרוח הזמן העכשווית , שהם עובדים עם גלריות חשובות ושמחירי יצירותיהם הרקיעו שחקים . כיוון שרק עתה שבתי מביקור בתערוכת המועמדים לפרס טרנר ( ראו טרמינל , ( 41 הרי מטבע הדברים עברתי על רשימת הזוכים משנת 1984 ועד . 2009 שמחתי לפגוש שם אמנים בריטיים שאף שהיו בראשית דרכם האמנותית , הם עוררו את תשומת לבי כבר בשנת . 1996 לא תמיד השכלתי להזמינם להציג ב"משרד בתל אביב , " אך תיקנתי את טעויותיי אלה בכך שכתבתי עליהם ועל תערוכותיהם בטרמינל במהלך השנים . החיפוש אחר מפגשים עם יצירות אמנות לא פסק ואולי אף העמיק . הטעם המתוק של הסובייקטיביות , נותר כשהיה . ההבנה שאין אובייקטיביות באמנות , מרחיקה או מקרבת אל האמת , והזמן אינו כלה , וחוזר לבקרנו כשיש לו פנאי . רציתי לדבר עם יוצרים על אמנות בלי להתחייב לתוצאות נראות לעין . על השיחות ביני לבין האמן להיות משוחררות משיקולים מעשיים ביחס למעשה האמנות , להבנה ולפרשנות גם יחד . רציתי לדבר כי היו לי שאלות רבות . חשבתי שהדיבור על הדברים , יאפשר לרדת לסוף דעתם . השיחות ארכו שעות , ימים ואף יותר . לא שמעתי תשובות חד משמעיות . כאשר כאשרהשמש השמש תשקע תשקע באור אחרון באורשלאחרון שעות הבוקר של שעות המוקדמות הבוקר , והירחהמוקדמות יעמעם את היום , והירח , אבחן יעמעם מחדש אתאת הזמןהיום , אבחן שחלף מחדש . את הזמן שחלף .
|
|