|
|
עמוד:12
לאכול ומה מותר לו לאכול ומבשלת לכל אחד לפי רצונו . שלוש עשרה שנים לפני מותה נתקפה הסבתא בשיתוק , וניטלו ממנה ההילוך , תנועות הידיים ואף הדיבור , מלבד מלה אחת שהיתה אומרת : 'אומיין' ( אמן . ( אמה של זלדה המשיכה לנהל את הבית באותו אופן . ערב שבת אחד דחה הסב את עריכת הקידוש משום שהסבתא ; שנה והוא לא חפץ להעירה . הזמן חלף וכבר הגיעה עת לישון , והסב קידש סוף סוף . והנה נפתחה הדלת והסבתא הובלה לחדר . כשראה אותה פתח שוב וקידש על היין , כדי שלא תחסר את שימחת השבת . לאחר מותה ( בשנת ( 1924 היה הסב נוהג לברך על הנרות בעצמו . היו בבית תשעה עשר פמוטות , כל אחד שונה מחברו בצורה ובגודל , והסב היה מדליק ומברך על כולם , כמנהג חב"ד לברך על מספר רב של נרות שבת . בשעת הדלקת הנרות היו עיניו זולגות דמעות . אהבת האדם העמוקה והבלתי נעצרת של הרד'יץ לא היתה תלויה בשום הבחנות או עקרונות . פעם אירח על שולחן השבת צעיר אחד , חופר ביבים ומנקה מחראות . כשאמר לו בנו 'הלא שום איש לא יכניס אותו לביתו / ענה לו שזהו הנימוק הטוב ביותר לארח אותו . סבל הזולת היה מעורר בו התרגשות עד לבכי . בתקופת מלחמת העולם הראשונה נערך בצ'רניגוב סדר פסח לחיילים יהודים . הרד"ץ פתח את הסדר , ניסה לדבר , אך לא יכול בגלל הדמעות . לבסוף עלה בידו לפרש את הפסוק 'ממצרים קראתי לבני . ' כשהגיע לפירוש המלה 'בני' פרץ בבכי ולא המשיך . בשם 'בני' היה פונה לכל מי שלמד אצלו , וביחוד היה מתנהג בידידות של חבר עם תלמידים יתומים או בני עניים . לכאן שייך גם הסיפור על ישיבת קהל שהתקיימה בביתו בעניינו של איזה אדם עני שדינו נפסק לחובה . היה שם רוקח אחד עם משקפי פנסנה על חטמו וזקן מסורק לשני צדי הפנים , שנאם נאום חוצב להבות בגנותו של אותו עני . הוא דיבר על חשיבות הכבוד העצמי , הערך העצמי והאהבה העצמית . כשסיים הרוקח אמר הרד"ץ : 'פרינציפ או לא פרינציפ - מה זה שייך להצלת אדם . לים המלח כל הפרינציפים בשעה שהם מתנקשים בנפש האדם . נפש אדם גדולה מתורה , גדולה ממקדש ( ... ) פיקוח נפש דוחה הכול , ואפילו פרינציפ , ואפילו כבוד . ' בתקופת מלחמת העולם ומלחמת האזרחים הגיעו לצ'רניגוב יהודים ממזרח גליציה , שנלקחו כבני ערובה על ידי הצבא האדום . הרד"ץ לקח עימו עשרה אנשים ויצא בחשאי לקיוב . בקשיים מרובים הגיע לפגישה עם מפקד החזית . בסופה של הפגישה נחתמה הצהרה שלפיה האנשים ישוחררו , אך אם יצא אחד מהם את העיר אפילו לרגע , הרד"ץ מתחייב להיאסר במקומו . האנשים שוחררו בלי לדעת דבר על המיבצע . על מניעיו של הרד"ץ לעשיית מצוות כותב בנו : 'עשרות שנים זכיתי לשמוע ממנו תורת חיים , ומעולם לא שמעתי מפיו דבר על גן עדן וגיהינום או על שכר ועונש . דומים הדברים , כי פשוט לא הבין איוה שכר דרוש עוד לעושה המצווה . ' הרד"ץ היה , לדברי בנו , 'גאון תלמודי שמעטים כמותו בדורותיו , ' אך מעולם לא ניסה להבריק בידיעותיו או 'להצטחק בכדורי פלפול . ' היתה לו רגישות מיוחדת ל'ריח של התגנדרות והתנגחות' והיה סולד מהריח הזה . יותר מיובל שנים החליף 'תשובות' עם גדולי הרבנים של הדור , אך לא פירסם דבר מכתביו .
|
|