|
|
עמוד:11
הבית בו גדלה זלדה ועל כל יושביו . הוא יצר בסביבתו נכונות טבעית לדבוק במידותיו , למלא את רצונותיו , לאמץ את דרך החשיבה שלו ולנסות להתנהג כמוהו . המקור העיקרי על אישיותו ועל תורת דוייו של הרד"ץ הוא החיבור ' למנחמי / אותו כתב בנו הבכור , הרב ר' אברהם יהודה חן . על המראה החיצוני של הרד"ץ ועל הרושם שעורר מעיד הסיפור על צייר רוסי שהגיע לצ'רניגוב בזמן אסיפת הבחירות של נציגות הרבנים למועצה הלאומית היהודית ( 1918 ) כדי למצוא בין כל הרבנים החשובים הנאספים שם מודל לדיוקן הטיפוס האידיאלי של היהודי . כמעט נכזבה תוחלתו עד שעבר הרד '' ץ , פוזמק אחד צונח ומשתלשל מעל רגלו ועל מצחו נראה הכתם הבהיר שהיה עולה בו לפרקים . האמן הנפתע קרא : 'מי זה האב הקדוש ' ? אחר כך הסביר : הדבר העיקרי שמעניין אותי בדמות זו הוא , שאין בה אפילו שמץ של 'עמידה לראווה . ' ברור לי , הוסיף , שהוא כולו לא כאן . הוא ביקש מבני ביתו של הרד"ץ שיפתו אותו שירשה לצייר אותו והציע תשלום גדול , אולם אף אחד לא הורשה אפילו לנסות ולדבר איתו . ההעדר המוחלט של התאמצות כלשהי לעורר רושם - בזה רואה הרב אברהם חן את התכונה המרכזית של אביו . על היחסים בינו לבין אביו הוא כותב ... : בחייו היה לי - הטל , וכמותו - מת לי הכול . לא אב בלבד , ואפילו לא רבי בלבד , אפילו במובן היותר מעולה , היה לי ההולך , אלא , נאמר בלשון הרמב"ם - 'נקודה נפלאה . ' ה'שיויתי' שבחיי . לאנשים מן השוק יהיה בכלל מוזר יחס שכזה בין אב לבן , ומה עוד מהבן אל האב . ואפשר כי זהו באמת חזון אחד מרבבות . אב חסיד זקן זה היה לי גם רבי במובן היותר נשגב של המלה , גם מקדש , ומה שלפלא מכול - גם חבר , גם בית . אין ספק שהרד"ץ היה מרכז חיים נפשי לכל בני המשפחה . מעולם לא שמעו אותו מרים קולו על איש מבני הבית או מהבאים להתדיין בפניו , ואולם פעם אחת אמר בשקט לבתו הצעירה , שעשתה דבר מה שלא כשורה 'שתהיי בריאה . ' הנערה פרשה לקרן זווית ובכתה תמרורים . זלדה אמרה פעם 'הוא הציל אותי' והתכוונה לכך , שעיסוקם המתמיד של בני הבית בסב , החשיבות שייחסו לכל מלה ותנועה שלו , הצילו אותה מסכנת עודף הפינוק . עם צאת השבת , בסעודה שלישית , היו מתכנסים בבית עשרות אנשים לשמוע אותו 'אומר חסידות . ' פעם , לאחר שהתפזר הקהל , התברר שקופסת טבק להרחה מכסף , מעשה חושב , נעלמה מחדרו . הסב הרגיע את בני הבית ואמר : 'אל תרגזו . אני הפקרתי אותה , ' שהרי מי שלוקח דבר שבעליו הפקירו אינו בחזקת גנב . ומאותו מין הוא הסיפור על קישוטי הכלה יקרי הערך שהביאה עימה הסבתא , פערל גוטע , שהיתה מבית עשיר . ימים מועטים לאחר החתונה גילתה שחסרה לה מחרוזת מרגליות יקרה . הסב הרגיש בצערה ואמר לה שלא נגנבה , חלילה , אלא הוא עצמו נתן אותה לשם קניית תרופות לאישה ענייה . הסבתא לא התרעמה ואמרה : 'שבזכות זה ייוולדו לנו ילדים לומדי תורה . ' על כר ענה הסב : 'זה כבר יותר מדי , ' שהרי שכר מצווה - מצווה . לסבתא היה צבא שלם של סירים בגדלים שונים , כי הבית היה תמיד מלא אורחים בלתי מוכרים , והיא היתה יוצאת ושואלת כל אחד מהם מה הוא אוהב
|
|