|
|
עמוד:יב
לקביעת המנהגים , שנמצא בעבר בעיקר במסורות משפחתיות וקהילתיות ורק באופן משני בידי האליטות המלומדות של הישיבות , עבר אל ספרי ההלכה , ובמיוחד לקודקסים ההלכתיים , ולפיכך לישיבות שבהן הללו נלמדים . שנית , את הפסיקה ההלכתית החלה לאפיין מגמה גוברת והולכת של נוקשות - מה שחוקר היהדות לורנס קפלן תיאר כ"אתוס של חומרה , " שבבסיסו עמדה הסגפנות המאפיינת את חיי הישיבה , כמו גם האמונה שהחומרה היא סוג של חישול מוסרי . שלישית , ההתנהגות ההלכתית איבדה במידה רבה את סולם הערכים הפנימי שלה , ואת מקומו תפסה נטייה חדשה לראות את כל ההלכות , קלה כחמורה , כשוות ערך . כתוצאה מן השינויים הללו , צמחה נורמה הלכתית שונה למדיי מזו שנהגה לפני כמאה שנה , אשר במסגרתה טושטשו באופן ניכר הבחנותיה הערכיות של המערכת ההלכתית , והטקסטים זכו , באופן כללי , להגמוניה נורמטיבית . בכתביו של הרב ברקוביץ ניתן לראות את הניסיון הראשון והממוקד ביותר של מחבר אורתודוקסי להתנגד למגמות אלו . עיקר טיעונו הוא שההלכה , למרות היותה מערכת משפטית פורמלית , היא בה בעת מערכת גמישה , ושולט בה מכלול של ערכי מוסר קבועים , שמקורם בתורה עצמה . בהתאם לכך , יש ביכולתה להתפתח בהדרגה ולאפשר שינויים זהירים כאשר חוקים מסוימים שלה נתפסים כמסכלים את מטרותיה הרחבות יותר של היהדות עצמה . כדי לאשש טענה זו כתב ברקוביץ מספר חיבורים על אופייה של ההלכה , שהמפורסם שבהם הוא ההלכה כוחה ותפקידה ' . ( 1981 ) בחיבור זה מתאר ברקוביץ את מה שהוא מכנה "כוחה המוסרי של ההלכה , " רעיון שלפיו קיימת בתוך ההלכה גמישות מובנית , שנועדה לאפשר את מימושם של עקרונות מוסריים נעלים יותר . אחד העקרונות הללו הוא "כבוד הבריות , " שאת יישומיו ניתן למצוא במגוון של נסיבות - החל משמירה על צניעותם הגופנית של גברים ונשים ועד להגנה על כבוד העניים . על פי התלמוד , כבוד הבריות הוא עקרון יסוד , ששמירתו קודמת לכל תקנת חכמים ואף למצוות מסוימות מהתורה " . כמו בן , ברקוביץ מזכיר מספר מקרים שבהם עיקרון זה הביא לחדשנות משפטית . כך , למשל , יש בתלמוד כמה תקנות המתייחסות לקבורת המת , שבמסגרתן חייבו חכמים את המשפחות העשירות להתאים את עצמן לסטנדרטים של דלי האמצעים , שידם לא הייתה משגת לקנות ארונות קבורה ותכריכים מפוארים , וזאת כדי שלא לבייש את העניים " . ערך נוסף מסוג זה הוא "דרכי שלום , " הרצון למנוע סכסוכים מיותרים הן בקרב הקהילה היהודית הן בין יהודים לגויים . עיקרון זה אמנם אינו זוכה לאותו משקל משפטי כמו הערך של כבוד הבריות , אך בכל זאת הוא נתפס על ידי החכמים כיסודי ביותר , כפי שממחישה
|
|