|
|
עמוד:14
ונוהג על פיהם . הספרות והמוסדות הם הקובעים מלכתחילה את אופני הידרשותו של ציבור זה לשינויים ולתמורות ברקע התרבותי של סביבתו . בהקשר זה מן הראוי לשים לב לעובדה מאלפת , שעל פי רוב נוהגים לציינה כסימן של פיגור , וספק אם אמנם היא כזאת : בדרך כלל אין הפילוסופיה היהודית בימי הביניים עומדת בהתאמה למרום ההישג הפילוסופי של תרבות זמנה , אלא היא מפגרת אחריו כמין תגובה אנכרוניסטית על שלב קורם בתולדות הפילוסופיה . רס"ג כתב ברוח הכלאם המועתזילי בדור שכבר נשא ונתן עם כתבי אריסטו . ר' יהודה הלוי היה כרוך אף הוא אחר מגמות מסוימות בכלאם בדור שניצחה בו אריסטוטליות בעלת גוון מיוחד . אמנם , היצירה הפילוסופית של הרמב"ם תואמת את התפתחות הפילוסופיה הערבית בזמנו ( במידה מסוימת , ( אך מפעלו הדומיננטי ברחוב היהודי נעשה ער מהרה לאנכרוניסטי מבחינת מצעו האריסטוטלי , משום שהוא התבסס על אל פאראבי , על אבן סינא ועל אבן בג'א , ואילו בחוגי המשכילים בספרד ניצחה גישתו של אבן רושד , הרדיקלית יותר ביחסה אל הדת . ואם כך הרמב"ם - הרי על אחת כמה וכמה הפילוסופים היהודים של תקופת ספרד הנוצרית . הם נשארו כרוכים אחר הפילוסופיה הערבית שנוצרה מהמאה העשירית ועד המאה ה , 13 שעה שבסביבתם הקרובה צמחו מגמות פילוסופיות חדשות שהתפתחו בכנסייה הנוצרית ( בייחוד של תומס אקווינס . ( אפשר לציין כל זאת כפיגור נלעג , אבל אפשר גם לראות זאת כחוקיות המתחייבת מקצב התפתחותה של תרבות אחרת , עצמאית , בעלת קשר משלה עם המציאות העכשווית , תרבות שגם מה שהיא קולטת מבחוץ , היא קולטת כחלק מסינתזה עצמאית שנעשתה בדיעבד . זוהי תרבות שהתחילה להתמודד עם הרעיונות החדשים רק אחרי שנקלטו ונראו כאילו הם חלק מן המורשת ולא רק השפעה שבאה מבחוץ . כלומר , לפנינו תרבות השואפת להגן על מקוריותה ועל עצמאותה , ועל כן היא מעניקה כשרות רק לאותם מבטאי תרבות שהספיקו להטביע את רישומם במלאות החיים היהודיים , ואפשר היה להציגם כנובעים מבפנים . כלומר , היא אינה מגיבה מיידית על המתחדש , כי אם על מה שהתיישן כבר במידה מסוימת ונעשה חלק
|
|