|
|
עמוד:15
בלתי נפרד מן המלאות התרבותית של בן הדור . אין להגדיר אפוא תופעה זו בפיגור , אלא כשמירה על זמן התפתחותה העצמאית של התרבות היהודית על פי קצבה שלה או על פי חוקיותה וסדרי יומה . כלל זה ניכר גם בתקופות מאוחרות יותר . ועובדה היא : הוגי דעות יהודים "עכשוויים , " שהשתתפו במישרין ביצירה של זמנם - והיו כאלה גם בימי הביניים - ניתקו את עצמם מסבל המורשת היהודית וגם ממסורת החשיבה היהודית . ידוע לנו על השתתפותם של יהודים בחוגי הפילוסופים הערבים בבגדאד במאות התשיעית והעשירית ( יהודה בן יוסף , סעיד בן עלי , והב בן יעיש , נתן בן חיים ועוד . ( היו גם פילוסופים כמו אבול ברכאת אל בגדאדי , שהתאסלם בסוף ימיו , ואין לו נגיעה לפילוסופיה יהודית . וקיימת גם תופעת הגבול של יהודי השלם באמונתו כשלמה אבן גבירול , שחידש בפילוסופיה של זמנו מבלי להתייחס בפירוש אל המקורות היהודיים . התוצאה היתה שאירע לספרו מה שאירע לספריו של פיל 1 ן האלכסנדרוני : הוא השפיע בכנסייה הנוצרית , ותהודתו ביהדות ובספרות היהודית בזמנו היתה דלה . ומכאן לקו התחום השני - מלכתחילה נזקקה היהדות הרבנית לפילוסופיה מתוך צורכי פולמוס והגנה עצמית ( כלפי הקראים , כלפי האיסלאם , כלפי הנצרות ועוד . ( היא נדרשה לעמוד על ייחודה ולהגן על עצמה מתוך תודעת ייחודה . רק מתוך הקשר זה הפכה ההתפלספות כשלעצמה לצורך ענייני שבא לשרת את הדת היהודית עצמה . מכאן ואילך נעשתה הפילוסופיה אפוא למימד פנימי של המחשבה הדתית בישראל , והיא פיתחה את כלליה ואת תכניה המיוחדים .
|
|