|
עמוד:13
לחברה של ימי הביניים , והמאפיין המרכזי הוא זה בדיוק ; המהלך העז של החיים . "כשהיה העולם צעיר באלף שנים " , פותח הוזינחה את ספרו , "נראו לו קוויהם הכלליים של כל הדברים חתוכים וברורים יותר ממה שהם נראים לנו . הניגוד בין סבל לחדווה , בין צרה לאושר , נראה בולט יותר " . כך המצב גם ברחוב החרדי של המאה העשרים . החיים עדיין במלוא קיצוניותם ההיולית . בלי אבל , בלי ספקות , כמעט בלי הסתייגויות . כך גם האידיאל החרדי . בינם לבין עצמם יתארו דמויות חרדיות המצוינות למופת בשל אורח חייהן הקיצוני . יקראו להם "פאנאטים , קנאים , חשוכים ופרימיטיבים , " אלא שהכינויים הללו ייאמרו דרך חיכה והערצה . במאה שערים יש קבוצה הקרויה "הנידוחים , " כלומר הנידחים , והשם הזה , לא לטעות , ניתן לקבוצה דרך חיוב . הרחוב החרדי , במיוחד בקבוצות השוליים שלו , מפתח מיתוסים על מעשים קיצוניים ומספר על דמויות מופת כמו עמרם בלוי ז"ל , אהרון לןצנלבויגן ז"ל , חיים יוסל גוטליב הצעיר ואחרים , שגדולתם בקיצוניותם . סיפורי המופת הללו משמשים לעתים השראה לפעולה . אורי בלוי , בנו של עמרם בלוי ז " ל , מנסה להוכיח כי גם הוא , כאביו , לוחם ללא פשרות . כאשר חסידות קרלין נוטשת את "העדה החרדית" ומתחילה לקבל כספים מהמדינה הציונית עבור מוסדות החינוך שלה , הולך הרב אורי בלוי להפגין מדי בוקר ליד בית הספר של זרם חסידי זה , שלומדים בו נכדיו שלו . בלוי לובש שק ושם אפר על ראשו , כי צריך גם לתת ביטוי אפקטיבי לגילויי המחאה והזעם , וסתם הבעת מורת רוח לא תתקבל פה . צריך להעצים את המחאה . והכול נעשה ברשות הרבים , לעיני הכול , בפרהסיה . זאת היא מלת המפתח , וגם היא מופיעה אצל הוזינחה כמאפיין של החיים בימי הביניים . אין ספק כי היחס בין מה שמקובל כרשות הרבים לבין מה שקרוי רשות היחיד שונה בחברה החרדית מהמקובל בחברה החילונית . הכלל החרדי הוא שכמעט אין נושא שלחברה אסור לחדור לתוכו . הכול פרוץ לעינו הבוחנת של הציבור . יש לחברה מעמד בכל עניין פרטי של היחיד . אפילו יחסים אינטימיים בין בני זוג הם דבר שלחברה יש מה להגיד עליו , ומותר לה לפשפש בו . אמת , לכל הדברים הללו יתנו את הכותרת "הצנע לכת" ויחייבו להסתיר אותם היטב , אלא שלמרות החיוב הזה , מוכר המעמד שיש לחברה , באמצעות מוסדות הדת , לחדור אפילו אל חדר המיטות . באוקטובר 1982 הדליפו אנשי "העדה החרדית" לעיתון הירושלמי "כל העיר " את הסיפור על הרב אריה פרינד , ראש בית הדין של העדה , אשר בן שבעים ותשע החליט לקחת לו לאישה את חנה טורם , בת השלושים . לפי אותו פרסום גרמה כוונת הרב למהומה . ההלכה קובעת כי אסור לגבר קשיש , שאינו מסוגל להוליד ילדים , להתחתן עם אישה המסוגלת לכך , כי "זקן לא ישא ילדה " . ימים רבים עסק הרחוב החרדי בשאלה החשובה האם יש לרב כוח גברא , ער שהלה נאלץ להרגיע את כולם ולגלות כי אכן כוחו עוד במותניו . לפרינד
|
|