|
|
עמוד:5
מבוא יצירות ספרות פועלות עלינו בהרבה מישורים : הן הופכות את הווה הקריאה לחווית זמן תחומה וחגיגית ; הן מגדירות מחדש את אפשרויות השימוש האמנותי בכלי השגור והמוכר כל כך לכולנו - השפה ; הן מנסחות ערכים , תוכנות והשקפות עולם ; הן שופכות אור על חיינו ועל אנשים הסובבים אותנו ; והן פותחות ומסבירות לנו נתחים מחיים אחרים , המעוגנים בזמן ובמקום אחר . בעשורים האחרונים נטתה הקריאה הספרותית בבתי הספר להדגיש את הווה הקריאה . את חוויית הקריאה שלנו כאן ועכשיו . בתוך כך התמקד הניתוח הספרותי בכיתה באופן שבו הספרות מפעילה אותנו כקוראים , מהנה אותנו מבחינה אמנותית ומקרינה עלינו ועל חיינו . בהפיכת הקורא למרכז הניתוח הספרותי יש אכן יתרונות רבים . הבולט שבהם הוא , כמובן , הפיכת הטקסט הספרותי לרלוונטי לתלמידים וקירוב התלמידים אל הקריאה החופשית ( הוולונטרית . ( ואולם , בהעצמת מקומם של הקורא ושל עצם תהליך הקריאה , אנו עלולים להחמיץ פוטנציאל אמנותי שמייחד את הספרות משאר הצורות האמנותיות - הפוטנציאל האמפתי . יותר מכל אמנות אחרת מסוגלת הספרות לעורר בקורא ענווה והקשבה ל"אחר . " הקשבה זו היא רבת פנים : ראשיתה כמובן בהקשבה ל ^ ספר . הקשבה זו יכולה להיות מלאת אמון , והיא עשויה להיות ספקנית ואף חשדנית , הכול על פי אופיו של המספר המגולל לפנינו את הסיפור . המשכה של אותה הקשבה שהספרות מעוררת בקרב קוראיה מתאפשר באמצעות תהליך רגשי מורכב של הזדהות עם הדמויות הספרותיות והיסחפות אל תוך חייהן . בתהליך הקריאה הקורא שוכח את עצמו ונסחף אל תוך חייו של ה"אחר , " יהיה זה ילד בן זמנו ותרבותו , או ילדה ממאה
|
|