י

עמוד:412

העות׳מנית החל מהמאה ה 15(. הוא עשה רבות לפיתוח הקהילה היהודית ואף היה בעל הפרדס היהודי הראשון בה )נפטר ]1879[ בהיותו בן 96(. קהילה זו התפזרה בעקבות כיבוש )1831( העיר )ללא התנגדות( בידי השליט המצרי מחמד עלי )לפי עדות נוסע יהודי ]1833[, לא נמצא ביפו אף לא יהודי אחד(. המצרים, ששלטו בעיר תשע שנים, הפכוה לבסיס צבאי ימי. בעיר ובסביבתה יושבו מצרים ובפרבריה הוקמו שכונות חקלאיות )אבו כביר, סכנת דרויש וסכנת מצריה( בהם יושבו פלחים מצריים. במחצית המאה ה 19 נמנו ביפו כ 5,000 נפש )מהם כ 400 יהודים ]68 משפחות, מהן - שלוש משפחות אשכנזיות[, שפרנסתן על מלאכה ומסחר(. בזמן הזה ניסו להתיישב בה גם זרים, אך כל הניסיונות נכשלו )אמריקנים יוצאי פילדלפיה ]1853-1857[; אמריקנים חברי ׳כנסית המשיח׳ ]1866-1868[; הטמנלרים )Templars( ]1871[; מיסיונרים בריטים( ]6581[. בשנת 1879 חל המפנה הגדול בחיי העיר. חומותיה נהרסו וחלה התפתחות מהירה, בעקבות שגשוג ענף הפרדסנות )ב 1887 היו בה כ 17,000 נפש(. בעת הזאת היתה יפו מרכז הפרדסנות בארץ ישראל ומרכז יצוא ההדרים. המותג ׳תפוזי יפו׳ היה לסמל המסחרי לתפוזי הארץ כולה. ב 1892 נחנכה מסילת הברזל הראשונה בארץ ישראל )יפו - ירושלים(. חשיבותה של יפו עלתה בגבור העלייה היהודית לארץ, והיא היתה מרכז לתנועת העלייה וההתיישבות היהודית )מרכזים של גופים ציבוריים ]בהם: לשכת ׳חובבי ציון׳, ועדים מרכזים של הסתדרויות פועלים, מרכז אגודת המורים[, בית חולים, מוסדות חינוך ]בהם: בתי ספר לבנים ולבנות, הגימנסיה העברית, סמינר למורות[, בתי מלאכה ובתי חרושת. ב 1908 היו בה כ 40,000 נפש, מהם כ 8,000 יהודים(. בשנת 1887 הוקמה בה השכונה נוה צדק, בשנת 1890 השכונה נוה שלום. בשנת 1890 התארגנו יהודי יפו בקהילה, הראשונה בארץ ישראל בה התאגדו ספרדים ואשכנזים. בעקבות ׳מארעות הדמים׳ )1921( הופרדה יפו מתל אביב, שהיתה לעיר עצמאית )הערבים תקפו את יהודי יפו ותל אביב גם ב׳מארעות הדמים׳ בשנים ,1936-1939 1929(. יפו המשיכה להתפתח במקביל לתל אביב, ובתחומה המוניציפלי היו שכונות יהודיות גדולות וחלק מאזורי התעשייה של תל אביב. יפו היתה היישוב הערבי העירוני הגדול ביותר בארץ ישראל. )ב 1922 היו בה 32,500 נפש. ב 1931 היו בה 54,346 נפש, מהם 7,749 יהודים. ב 1947 היו בה כ 100,000 נפש, מהם כ 30,000 יהודים.( על פי ׳החלטת החלקה של האו״ם׳ נועדה יפו להיות אזור חופשי בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית. ערב ׳מלחמת השחרור׳ היתה יפו והכפרים שממזרח לה בסיס לכוחות ערביים בלתי סדירים, שתקפו את תל אביב ואת היישובים היהודיים שמדרומה. הקרבות גרמו לנטישת שכונות ספר וליצירת שטחי הפקר בין השטחים המיושבים, יהודים מזה וערבים מזה. ב 25 באפריל 1948 פתח גדוד של אצ״ל בהתקפה על צפון יפו, כשבכוונתו לכבוש את מנשיה. ההתקפה לוותה בהפגזה כבדה, שגרמה לבריחה המונית של הערבים. בבוקר ה 28 באפריל, אחרי לחימה קשה ונועזת, הגיעו חיילי אצ״ל לים וניתקו את מנשיה מעורפה. בשלב זה התערב הצבא הבריטי לטובת הערבים, אך לא עלה בידו להדוף את חיילי אצ״ל. בליל 28-29 באפריל פתחו כוחות ה׳הגנה׳ ב׳מבצע חמץ׳, שנועד לכתר את יפו וב 1 במאי הושלם הכיתור. בימים הבאים נמלטו ממנה כמעט כל תושביה. ב 13 במאי, בשעות אחר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא