ז

עמוד:273

■ זכרון יעקב עירה, במחוז חיפה, בנפת חדרה, באזור זכרון יעקב. כ 12 ק״מ מצפון לחדרה, כ 10 ק״מ מדרום לעתלית, כ 4 ק״מ מצפון לבנימינה, מדרום לאל פרידיס, מצפון למעין צבי, מצפון לרמת הנדיב, במפנה המערבי של הר זכרונה )נ״ט 163(. דרך אזורית 652 בקטע צמת זכרון יעקב - בנימינה, בק״מ ה .1-4 נקראת על שם יעקב )ג׳ימס( רוטשילד, אבי הברון רוטשילד )׳הנדיב הידוע׳(. אליעזר בן יהודה התנגד לשם ׳זכרון׳ ״מפאת צחות לשון הקודש״. הוא יעץ להסב שמה לבית יעקב או ליעקבון )כמו שומרון, הנקראת על שם שמר(. בשנתיים הראשונות נקראו כשם הכפר הערבי, זמרין. כשקבלה את חסות הברון, הוסב שמה. משמעות השם זמרין, חלילנים. ייתכן, שמקורו ברועים וחליליהם. שובש בפי היהודים לסמרין. ראשיתה כמושבה מייסודם של עולים מרומניה. אלה היו רחוקים מעבודת האדמה בארץ מוצאם. אדמתם הטרשית, חוסר ניסיונם וידיעתם הדלה בחקלאות, בנוסף להיותם זרים ומנותקים בסביבתם, גרמו ל״עמודי הקולוניה לנפול, לולא גברו עליהם חסדי הנדיב לחלצם ממצוקתם״. בעוברם )1884( לחסות ניק״א, ניטעו בה כרמים והוקם היקב. הסכסוכים בין פקידי הברון לאיכריה ובינם לבין עצמם היו לשם דבר. הסופר אשר צבי גינצבורג )אחד העם( ביקר בה )1900( וחזר משם ובפיו ביקורת קשה: ״לא מושבה היא זכרון יעקב, כי אם - חרפה להנדיב ופקידיו אשר יצרוה, חרפה ליושביה אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה גם לכל חובבי ציון, אשר ראו את הנעשה שם במשך שנים רבות - ושתקו... יותר ממאה ׳איכרים׳ נמצאים בזכרון יעקב ובנותיה )שפיא ובת שלמה(, ובהם רק אחד הראוי לשם זה באמת... כל שאר ׳האיכרים׳ אין להם כמעט שום יחס להאדמה... הכרמים התחלקו אמנם בין הקולוניסטים ונקראו על שמם, אבל ׳נקראו׳ ולא יותר. כי אין להם להקולוניסטים לא בהמות ולא כלי עבודה, והכול נעשה על ידי האדמיניסטרציא, על ידי פועליה ובהמותיה ובהשגחת פקידיה, אשר רבו במושבה הזאת באופן שלא יאומן״. לא כך נראו הדברים בעיני מייסדיה ומבקריה האחרים: אחד האיכרים מספר )1883( לקרובו בחוץ לארץ: ״...וזה שלושה אשר אנחנו עובדים; ותודה לאל, כי אנחנו רואים ברכה במעשה ידינו. החטים אשר זרענו צמחו ויעלו בגובה אצבע. האוויר צח, נקי ומבריא. אין טוב ממנו... האמן לי אהובי, כי אין בידי לתאר לך את המראה המשמח לראות אותנו בהמון מתאספים בשבת להתפלל בצבור... ביום הראשון מתחילים אנחנו בעבודת השדה ומשכימים בבוקר והולכים איש איש עם ארוחתו בידו...כלי המחרשה נשא על כתף, זה את האת... וזה את המחרשה, איש איש אל מקומו. מראה נעים הוא לראות את הנוהגים בסוסים ופולחים ובוקעים בארץ... ובטח אין אחד מכל אנשינו אשר חרש פעם באת, ובכל זאת עובדים אנחנו בידים אמונות ובשקידה רבה, וכל אחד ישיר משמחת לבו, יהי שם ה׳ מבורך״. אחד מבני האיכרים, ׳אהרן אהרנזאהן׳ ]הוא אהרן אהרונסון[, מודיע )1890( על פתיחת בית חולים: ״...בנין גדול בנוי לתפארת, וגן עצים רעננים ופרחים שונים...״, וממשיך בהתלהבות: ״...התשוקה לשפת עבר גדולה מאוד במושבה... האנשים העמלים כל היום בעבודת אדמה מתאספים מדי ערב בערב

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא