|
|
עמוד:5
התפיסה הפרדוקסלית של היהדות , המדברת מצד אחד על מהות האדם כיצירה ומצד שני על החופש המוחלט שלו והאחריות המוחלטת שלו , נתפסת לאור ההעמקה בטקסטים כמערכת הרוחנית היחידה של האנושות המעניקה לפעילות האנושית , יחד עם הפעולה האלוהית , מקום מרכזי במהלך האירועים . מובן שקיים ממד טרנסצנדנטי של התחלה ושל מקור בקשר בין היצירה לבין היוצר , אלא שהוא כולל גס ממד אימננטי של יצירה מתמשכת . הקטיגוריה התנ"כית היסודית , הברית שנכרתה בין האלוהות לבין האנושות , יוצרת קשר שאין לאופיו הייחודי ולכוח היוצר שבו מקבילה בתרבויות אחרות . היחס בין היוצר ליצירה נשאר קבוע , אלא שהמונותאיזם היהודי , בניגוד לתפיסות הדתיות שנולדו ממנו , מעניק לאדם את האפשרות , ואולי אף את החובה , לחופש אחראי . חשיבותו של האדם קשורה למעמד שנקבע לו במבנה הקוסמי . כפרט נוצר , אין לו לאדם בעלות על קיומו . מכיוון שהוא אינו יכול לייסד את עצמו , הוא צריך להשלים עם החסר המהותי הזה בזהותו . דווקא חסר מדומה זה , הקורע אותו מעצמו , פותח אותו לקיום ש"מעבר" והופך מקור להתהוות לשם תיקונו . ההומניזם היהודי מסרב לשכוח את השתרשות האדם במציאות הקודמת לו ומציב אותו בהכרח בצלו של אור קדום . ההגות ההומנית עונה על שאלה שהיא עצמה לא ניסחה אותה . התשובה לעמדה זו אינה מובילה לערעור החופש האנושי . להפך , היא מבטיחה את התרחבותו , את קידומו ואת חיזוקו . האדם אינו ראשוני . יש לו מקום ייחודי בהיררכיה של היצירה . הסובייקטיביות שלו היא חלק מן ההיסטוריה המציפה אותו . הוא אינו יכול להיות מנותק לחלוטין מן ההיסטוריה שהפכה אותו למה שהוא . במסגרת זו הוא חייב לממש את התכנית האלוהית ולהביא לכדי שלמות את היצירה של הבריאה . המשימה הזאת של האנושות , שהתורה היהודית ממליצה עליה במפורש , קוראת לאדם להביע בו-זמנית יזמה ויוהרה , אבל גס סבלנות וזהירות , כדי לקיים את האנושי . היא מעמידה בפניו מערכת סמלית המובילה את האדם לדבר אחר מאשר לעצמו , עיקרון אוניברסלי העשוי לאחד את היצורים האנושיים . מבחינה זאת , יש ליצור הבחנה זהירה בין אינדיבידואליזם ואינדיבידואליות ולוותר על תפיסה של ההיסטוריה המתיימרת להיות . 5 ראה להלן , נספחים , עמי . 209
|
|