|
|
עמוד:8
מצורפת תגובתו של ישעיהו ליבוביץ למאמרו של כהנמן . המאמר שלי , שגם הוא מסתמך על מאמרו של פרופ' ליבוביץ , נכתב בשנת . 2004 הוא דן בחידושי השנים האחרונות בתחום הבעיה הפסיכופיסית , ובפרט בקשר שלה למדעי המוח ולטיפול הנפשי . לא הייתי מעז לפרסם דבר משלי בחברת עבודותיהם של שני ענקים אלה אלמלא היינו מאוחדים בקשר מיוחד של אהבה וצער : שלושתנו אהבנו אותו האיש , וכאבנו את מותו ללא עת . איש זה הוא בנו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ , שהקדיש לו את הרצאתו על הבעיה הפסיכופיסית . הוא היה גם בךכיתתו , איש סודו וחברו מילדות של פרופ' דניאל כהנמן . אדם זה , הנוירולוג פרופ' אורי ליבוביץ , הוא גם אבי . אבא מת בדמי ימיו לפני יותר משלושים שנה . אבל בזיכרונם של אלה שזכו להכירו הוא קיים באותה חיוניות רעננה שאפיינה אותו בחייו , והפכה אותו לבלתי נשכח . אבא נפטר והוא בן שלושים ושמונה שנים , הפרופסור הצעיר ביותר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים ובית החולים הדסה . היום , כשגילי גבוה בכמה שנים מגילו ביום מותו , אני מתבונן בחייו באהבה , בהשתאות וביראת כבוד . השגיו המדעיים , בעיקר בחקר מחלת הטרשת הנפוצה , מפתיעים במקוריותם ובעומקם . הם האריכו ימים אחריו וזכו להכרה בינלאומית . אך השגיו כאדם האריכו ימים מהם וזכו , כפי שאמר סבא בהקדשתו , להכרה גבוהה יותר . גם כיום קורה לי , במהלך עבודתי כרופא , שאני נתקל באנשים שהיו מטופלים של אבא במחלקה ובמרפאה הנוירולוגית של בית החולים הדסה או בבני משפחותיהם . מכולם אני שומע דברים דומים : הם אינם יכולים לשכוח את המסירות , את טוב הלב ואת האנושיות של אבא , את התחושה הטובה שידע להעניק גם - ואולי בעיקר - לחוליו שסבלו ממחלות כרוניות וקשות , לאנשים שקצרה ידו מלרפאם . מבחינה זאת היה אבא
|
|