מבוא: אדם יהודי זוכר

עמוד:10

למשנהו מדברים על עונות השנה . כל חג ומועד הוא יום זיכרון . בכל חג כל אדם מחליט אם לחוג וכיצד ועם מי . התשובות על השאלות הללו מתורגמות לטקסים שבהם מצוין החג הזה , לטקסטים הנקראים או נלמדים , לתלבושות , למאכלים ולמוזיקה . מצד אחד , החג הוא אירוע ייחודי החורג משגרת היומיום ואיננו משקף אותה ; ומצד אחר , אפשר שהוא בגדר העצמה של היומיומי והפשוט : הוא ממצה לכדי אירוע אחד את כל החשוב והמהותי לנו , את זהותנו . מאחר שמושג הזיכרון קשור קשר הדוק כל כך לשאלות של זהות , מאבקים לא פשוטים נכרכים בו . קבוצות שונות מבקשות להנחיל לציבור את תודעת הזיכרון שלהן , שכן מי שמעצב את הזיכרון מעצים את דמותו ונעשה זכור , חשוב , בעל תפקיד מכריע בהוויית הכלל , ואילו מי שאיננו מוזכר נדחק הצדה , מושתק . סוכני הזיכרון נאבקים בזירה הציבורית להשמיע את קולם , להנכיח את סיפורם הייחודי , להיות חוליה בשרשרת החוליות שירכיבו את תודעת הזיכרון הציבורית . אפשר שהם רואים בכך תשובה ניצחת לשאלה שיהודה עמיחי מציג באחד משיריו האחרונים : "ומי יזכור את הזוכרים" " ) פתוח סגור פתוח . ( " בשנים 2004-2003 התכנסה במכון ון ליר בירושלים קבוצת מחקר , תחת כנפיה של ה"מטרייה" לזהות ולתרבות יהודית . חברי הקבוצה דנו בשאלת עיצוב הזמן והזיכרון בחוויה היהודית והישראלית . מתוך הדיונים גובשו מאמרים ומסות , ואלה מובאים בספר שלפניכם . תחומי הידע של החוקרים הללו מגוונים : יש בהם אנשי פילוסופיה והיסטוריה , סוציולוגיה וספרות , מדעי היהדות ומדעי הנצרות . בזכות המגוון הזה מתאפשר מבט רחב על ריבוי הפנים של הזמן ושל הזיכרון בתרבות היהודית . בזכות המגוון הזה המאמרים והמסות שבספר הזה גם אינם עשויים מקשה אחת . חלקם אקדמיים יותר וחלקם פחות . חלקם מרצים משנה סדורה וחלקם מדווחים על חוויות אישיות . הספר משקף אך ורק את נקודות המבט הסובייקטיביות והסלקטיביות של כותביו , ואין בו יומרה לנתח את כל פני הזמן היהודי והישראלי . מן הבחינה הזאת אפשר לראות כאן הזמנה להעמקת הדיון ולבחינת היבטים נוספים העולים מן הנושאים שבספר הזה במחקרים חדשים . הספר נפתח בפרולוג המציג את מסותיהם של זלי גורביץ' ושל אריאל הירשפלד , והוא עוסק בזמן כמושג מטפיזי מתוך ניתוח המילים העבריות המשמשות לציונו ולמדידתו . גורביץ' מציע בחינה של מושגי הזמן בשפה העברית . הוא פורס את משפחות המילים שהעברית מצרפת למושג הזמן , ורואה במילה "זמן" עצמה את הגורם המזמן את משפחות המילים הללו ומאגדן בצוותא . הירשפלד מגיב לדברי גורביץ' ומתמקד בניסיונו של האחרון לחפש תחליף עברי הולם למושג "משך" ( duree ) של ברגסון . גורביץ' מנתח בהקשר זה את המושג "יום , " אבל נזהר מלהכריע ולומר שמדובר בתחליף ראוי .

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר