|
|
עמוד:8
ההיסטוריה היהודית רצופה נרטיבים כאלה : מ"ארמי אובד אבי" ועד למגילת העצמאות ולנגזרותיה , וכמו בכל נרטיב : בחירת החוליות , הקישור ביניהן , ההשמטות , הקטיעות , הרצף הנבנה - הם לעולם בדיה . כך לדוגמה מגילת העצמאות נפתחת במילים : "בארץ ישראל קם העם היהודי . " היא מתעלמת מן הכתוב במקרא , שממנו אפשר ללמוד שהעם קם במצרים , או אולי במדבר . והיא ממשיכה וקובעת . "בה עוצבה דמותו הרוחנית , " אף שהתלמוד הבבלי למשל נכתב בגולה . ואולי דברי אמת נכתבו במגילת העצמאות . האם העם שקם במצרים או במדבר הוא עם "יהודי ? " במה הוא יהודי ? מה קובע את "דמותו הרוחנית" של עם - ספריו העתיקים או שמא המקום שבו ישב מקדמת דנא ושאליו הוא שואף לשוב ? ואם ספריו העתיקים - אילו מהם ? התנ"ך ? המשנה ? התלמוד ? הוויכוח על החוליות שירכיבו את הנרטיב הוא דיון מורכב על זהות ועל עיצובה , על מה שמווכר ועל מה שמושכח . כל נרטיב המייצג זיכרון הוא בדיה . לו נפתחה מגילת העצמאות במילים , י "במדבר קם העם הישראלי , " היא לא היתה מדויקת יותר . אבל הבדיה אינה המצאה גרדא . היא מחויבת לפיסות העבר שהיא מבקשת לזכור , שהיא נאחזת בהן . הציווי על הזיכרון חי בתודעת העם לא פחות , ואולי אף יותר , מאשר הזיכרון עצמו . סיפור חג הפסח איננו סיפור יציאת מצרים , אלא הסיפור על סיפור יציאת מצרים : הוא אינו עוסק בזיכרון עצמו , אלא בציווי לזכור . בהגדה קוראים על הצורך לספר ביציאת מצרים . בדומה לכך , גם בטקסי " יזכור" של יום השואה ושל יום הזיכרון העם מצווה : "יזכור . " המילה הזאת מוטית לזמן עתיד , ויש בכך משום קביעת חוק שנועד להיות תקף לנצח . כדי שלנצח נוכל לומר "העם זוכר" ( עכשיו , ( אנחנו קובעים - "העם יזכור" ( בעתיד . ( ומי שקורא את המילים הללו בטקס יום הזיכרון , מי שמצווה על העם לזכור - האם הוא עצמו אינו חלק מן העם ? הוא מתפקד בה בעת כמוכיח בשער , ככרוז המאפיין את הראוי והמודיע עליו בראש חוצות - וכנמען של הכרזתו שלו המצווה גם הוא לזכור . לזכור את מה - ? "את בניו ובנותיו , " מהדהדות מילות הטקס . הורים שכולים , שהבנים בניהם והבנות בנותיהם , יושבים ומקשיבים לציווי המחייבם לזכור את שהם זוכרים בכאב רב יום יום ושעה שעה . כאבם הפרטי נמסך - ואולי מופקע - אל תוך כאבו המשותף של הציבור כולו , שהרי על פי הטקסט הנזכר , בניהם ובנותיהם של ההורים השכולים הם בעיקר בניו ובנותיו של העם כולו . הטקס מכוון אותנו להרגיש שכולנו הוריהם . וכך גם כולנו ילדי "אברהם אבינו . " הזיכרון האישי מורכב מאבני בניין משותפות , וגם להפך ! הציבור מורכב מיחידיו . קודם שהפך השם "בני ישראל" לשמו הקיבוצי של העם הזה , הוא ציין את זהותם הפרטית של היחידים : בני ישראל הם בניו הפרטיים של ישראל הפרטי , ששמו הראשון היה יעקב " ) אבינו . ( " לכל בן כזה יש שם : "ואלה שמ 1 ת בני ישראל הבאים מצרימה את
|
|