|
|
עמוד:1
הקדמה בכניסה המרשימה לבניין העירייה בפראג ניצב פסלו של הרב הגדול ליוואי , מעשה ידיו של הפסל הצ'כי לאדיסלאס סאלון . הפסל מנציח ומחייה את האיש אשר בני דורו קראו בשם רבי יהודה ליוואי בן בצלאל , ואשר מכונה במסורת היהודית בראשי התיבות "המהר"ל . " תווי הפנים הקפואים בהבעה של יהירות וחרדה , תנועת הידיים הנדהמת והמגששת , שפעת הזקן והזרימה השלווה של קפלי הגלימה , כיסוי הראש האומר מלכות ותום , מעלים לנגד עינינו דמות של הוגה בטוח ובו בזמן נחבא אל הכלים , המשלב באישיותו את כל הזרמים ואת כל הניגודים אפשריים , הוגה יציב וחולמני , שחיפושיו העקשניים והמעורפלים , שכמיהתו ברוח אל המרחבים הגדולים , ושהתקלותו הבלתי-נמנעת במציאות , שאמיתותיו היהירות כמו גם הספקות שכרסמו בו מאפיינים את פראג של המאה הט"ז . כך , בוודאי , ראו אותו פרנץ קפקא וריינר מריה רילקה , כאשר חלפו על פניו בפראג של המאה הי"ט והכ / וכך גם הצטייר בעיני הסופרים והמחזאים מיירינק , הוליטשר , פרישמן , אורכליצקי ומקס ברוד . בעיניהם היה רבינו ליוואי חלק בלתי נפרד מדורו , דור מוזר של חולמים בהקיץ אשר עליהם מספקות לנו האגדות אף יותר מידע מאשר ההיסטוריה הרשמית , כמו למשל : טיכו בראהה , יאהן קפלר ורודולף השני לבית הבסבורג . בעיניהם היה רבינו ליוואי חלק בלתי נפרד ממעשה ומיתוס הגולם . מעגלים הולכים ומתרחבים של אגדות , שהראשונות שביניהן התחילו כבר בימי חייו של המהר"ל שעה שאחרות נוצרו הרבה יותר מאוחר , הקיפו את הרב ואת
|
|