|
|
עמוד:12
אשר עד מהרה הקיפה את החברה כולה , נוצר דפוס שיח סטנדרטי , שעל כל מצב אפשרי יש לו תגובה רגשית הולמת מן המוכן . ואולם כתוצאה מכך , הרגשות שלנו מאבדים בהדרגה את אופיים הקונטקסטואלי הספונטני , שבעזרתם הם מיידעים אותנו במהירות מה הן אפשרויות ההתנהגות שלנו בסבך היום יום . האמוציונליזציה ההולכת וגוברת של התרבות הקפיטליסטית , והתפשטות אוצר המילים המשמש לאימוץ פרספקטיבות שונות , מביאות באופן פרדוקסלי לכך שיכולת האינטראקציה הרגשית שלנו הולכת ודועכת : אמנם אנו שולטים שליטה וירטואוזית בטכניקות המופשטות של אמפתיה והזדהות , אך מבחינה רגשית אנו מתמצאים פחות ופחות בעולם שבו אנו חיים . את הפרדוקסליות החברתית הזאת עושה אווה אילת למוטיב המרכזי של מחקרה . בפרק השני היא משחזרת את תהליך התהוותן של צורות חדשות של חשיפה והתאוננות בציבור בצל השיח התראפויטי על הגשמה עצמית ; ואילו הפרק השלישי עוסק בתהליך אקטואלי מאוד בימינו , שהפרדוקסליות האמורה מקבלת בו מימדים דרסטיים במיוחד . תוך שילוב מרתק של שיקולים פילוסופיים והתבוננויות אמפיריות בוחנת אילת את השאלה , איזו השפעה יש לשימוש ההולך וגובר באתרי שידוכים מקוונים על הפרקטיקות של קשירת יחסים . ואין זה מפתיע שהיא מוצאת בשידוך הטכנולוגי הזה השתרשות של כל אותם אילוצי הפשטה שאובחנו על ידיה קודם לכן כתוצאה לא מכוונת של השיח התראפויטי . המחברת מתארת לפרטי פרטים כיצד טכנולוגיית האינטרנט מאלצת את הכמהים לאהבה למנות את שבחיהם כאילו היו מוצרי שוק . במקום להסתמך על הספונטניות של תהליך ההיכרות הם נאלצים להציג את עצמם כפרטנרים נחשקים על פי אמות מידה קבועות מראש כדי להשיג את המטרה הנחשקת . קביעת פגישה . ואולם ההחפצה העצמית
|
|