|
|
עמוד:103
ברוח מגמתית מוגדרת , נוסף על כל גלי השמועות שהיו יוצאות כמעט דבר יום ביומו ממרכז אחד ומתפשטות כסופה על פני כל הארץ . נתברר לחלוטין , שלא די עוד בעיתון הלאומי הקטן 'חזית העם' למלא את התפקיד הגדול שהשעה מחייבת , שהרי כל כישלון במילח מה זו היתה משמעותו — כדברי בן ציון נתניהו — ' לא רק הפקרת חברינו למות , אלא אף תבוסת התנועה , שבה ראינו את נושאת הדגל של תחייתנו הלאומית ' . לא זילזל נתניהו ב'חזית העם , ' ברם אחימאיר נכלא והושב על כס הנאשמים , וייבין הבודד במערכתו לא הספיק לקרב אישים וחוגים חדשים . העיתון הקטן לא היה מסוגל להביא אלא מעט מן המעט מדיוני ה חקירה המישפטית ואף המעט באיחור . נתניהו ראה את מילחמתו האמיצה של ייבין מתוך רגשי התפעלות והשתוממות , שהרי 'ייבין לא היה סתם לוחם יחיד , אמיץ ומוכשר . הוא היווה חזית שלימה — של הגנה והתקפה — חזית שנוצרה על ידי רוחו הכביר . כתיבתו היתה נהדרת , פשוטו כמשמעו , משכנעת וכובשת , והיא פרטה בבת אחת על כל נימי לבנו . אין אני יודע תופעה ראויה יותר להערצה בתולדות ה"לחימה" של הסיפרות העברית החדשה מפעולתו של ייבין בתקופת עלילת הדם' — אלה דברי נתניהו בעדותו אחר עשרות שנים . ברם השעה דחקה וחייבה את הקמת העיתון היומי הגדול שיגיע אל ציבור רחב יותר וכללי יותר , ואילו החלטתו של מרכז הצה"ר לא היתה לרצון אנשי ' חזית העם' - העורך יהושע ייבין והמנהל יהושע ליכטר . נימה של טינה עלתה מלבותיהם , מתוך חשד חינם שהקרבתם לא נחשבה בעיני ראשי הציבור המיפ לגתי . ז'בוטינסקי ביקש להרגיעם , ועם זאת השתדל שלא יעשו את 'חזית העם' עיתון יומי . את ייבין ואחי מאיר ביקש שישתתפו ב'הירדף , שעליו החליטו כל מוסדות התנועה בארץ . 17 ° נתניהו כבר היה בעל ניסיון בפעולה סיפרותית עריכ תית . ביאנואר 1933 החל - עם חברו לדעות ולמעשה , עם יוסף אור - בהוצאת הירחון 'ביתר שהפרופיסור יוסף קלוזנר נתן עליו את שמו כעורך ראשי . בירחון גדול זה נתכוונו היוזמים להביא את הפרובלימאטיקה של הזמן , על תקוותיו וסכנותיו , אל תחומי הסיפרות העברית , ששקעה ב'חטטנות אינדיבידואליסטית , ביפי רוחניות ובחשיבה אבסטראקטית . ' היוזמים ביקשו לפתוח ב'מהלך חדש' בסיפרות , וניסיונם הקשה היה בגדר הצלחה . הם השיגו בקרב הנוער הלאומי וציבור האינטליגנציה הלאומית קהל של 1000 חותמים — מיבצע לא יאמן בזמן ההוא , והירחון 'ביתר' עשה שליחות מאין כמותה בשני כרכיו — בשתים עשרה חוברותיו . אין תימה , שירחון זה שהוקם על בסיס של התנדבות וללא מינהל אירגוני לא יכול היה להמשיך ולהתקיים אף בהמשך שנת 934 ו , כשכול הדעת הציבורית היתה מופנית בייחוד לנושא האחד בחיי העם : לנושא עלילת הדם . ב'ביתר' השתתפו כשלושים סופרים , ובהם מאנשי ההגות בתנועה הלאומית , ובהם אף אישים חיצוניים , מגדולי סיפרותנו . מן המשתת פים יש להזכיר את משוררי דור התחייה : טשרניחוב סקי , יעקב כהן , שניאור , אביגדור המאירי , שמעון גינצבורג , ש . בס והצעיר : אוריאל הלפרין ; רבי הסיפורת : א"א קבק , דוב קמחי ויעקב חורגין ; הפילוסופים : יעקב קלצקין ובן ציון רפפורט ; מדעני המדינה והכלכלה : אחימאיר , פרופ' ב . ברוצקוס , ד"ר משה כהן ( הרופא , נציג הצה"ר בעיריית תל אביב , שנתן ידו לכול מיפעל סיפחתי לאו ( 170 מיכתביו 34 . 2 . 21 r . 2 . 7 לייבין . ז'בוטינסקי לא התערב בענייני העריכה וקו העיתון , ברם אף למערכת 'הירדן ' ראה להעיר נגד ניסוח לא מוצלח ( הציונות הסוציאליסטית מסייעת לקומוניסטים אויבי בריטאניה 1934 . 11 . 23 , ( ( עי' בן גוריון , ' זיכרונות / ב , . ( 244 לתכלית מיזוג 'חזית העם' עם 'הירדן' שלח ראש בית"ר את לובוצקי / אליאב / בפברואר 1934 מפאריס ל איי . בבית דיר משה כהן הסכים ד"ר ייבין — והוא היחיד מראשי העיתון שנשאר חופשי ופעיל — איצ גרינברג שהה בווארשה — למיזוג , אלא שחזר בו לאחר ימים אחדים , משום ' החובה לשמור על הגחלת המאכסימאליסטית ' , וזאת בוודאי בהשפעת ליכטר . המיזוג לא הושג , ובמשך זמן רב יצאו לאור שני עיתונים נפרדים . הוצאה מיוחדת של 'הירדן' אחרי שיחדור אחימאיר
|
|