|
|
עמוד:82
אחדים עוד לפני ביקורו של קירשנר מסר רבה הראשי של איטליה , הרב סצ'רדיוטי , ספר תורה לספינת הלימוד העברית הראשונה , והקירשנרימ היו מאושרים לשמוע על כך . בביקורם השני של הקירשנרים על סיפון "שרה אי" הייתי אני המארח . היה זה בשנת . 1937 הספינה עגנה בנמל גינואה בערב הפלגתה לארץ ישראל . מאמץ גדול נדרש ממר קירשנר' שכבר עבר את גיל השבעים , כדי להיטלטל שנית מפאריז לגנואה . הכינותי להם אפתעה : בירכתי הספינה הותקן בית כנסת עם ארון קודש ויתר תשמישי הקודש . האדריכל הראשי של בית כנסת זה , היה הקפיטן פוסקו , והוא שקנה את דלתות בית התפילה — פאר ספינתנו . הדלתות היו עשויות פסיפס זכוכית צבעונית : עתיקת יומין , והקפיטן פוסקו רכשן ממקור לא נודע , ואילמלי ידעתי , כי קאתולי אדוק הוא הייתי חושד בו שהוא "שאלן" מן הוואתיקן ... הקירשנרים נתקבלו בכל הכבוד הראוי להם . משמר כבוד של תלמידים במדי ים צחורים כשלג , הצדיעו לכבודם בצאתם מן המלון לספינה . סירה ארוכה , צבועה תכלת לבן , שדגל צבעוני היה פרוש לה על ירכתיה , ציפתה להם בנמל . תריסר משוטים הונפו אל על , לאות הצדעה , עת ירדנו במדרגות הנמל לסירה , ובזרי פרחים ובתרועת חצוצרה הועלו הא . רחים אל סיפונה של "שרה א . "' " ועכשיו" — אמרתי לקירשנר לאחר שעברנו על פני שורות מסדר הכבוד , — יהיה " על אדוני לפתוח את בית הכנסת שלנו . בנינו אותו לכבודך , יפים מרקוביץ , ואתה תערוך בו את התפילה החגיגית הראשונה . " פקדתי על המסדר , שבו נכחו גם אנשי הצוות האיטלקי , לצעוד לבית הכנסת , וכולם ירדו לירכתי הספינה . המכונאי הראשי שלנו , "באנדי" ( שטיינברג , ( נתמנה לכבוד המאורע כרבה הראשי של "שרה א , "' והחניך בלאנק — כסגנו . דרך אגב , בלאנק זה היה נוהג לקום בהשכמת הבוקר , בכל מזג אוויר שהוא , אפילו בשעת סערות , ומניח תפילין . קירשנר פרש פרוכת קנויפה רקומת אותיות זהב על ארון הקודש . אחר הניח על השולחן סידור ענקי בכריכת עור , וביקש מבלאנק שיחלק לכל הנוכחים את הסידורים שהביא במתנה . מעולם לא שמעתי תפילה כתפילתו של יפים מרקוביץ ! קולו היה צלול וכל מלה יצאה ממעמקי לבו ונכנסה ללבותיהם אף של אלה הרחוקים מהפולחן הדתי . רק בסיימו את פסוק התפילה האחרון רעד קצת קולו ועיניו זלגו דמעות . נוסף על הסידורים והממתקים מכל המינים הביאו הקירשנרים מספר ארגזי שימורים , שעליהם התנוססו שלוש אותיות עבריות : "כשר ... " נזכרתי בביקורו זה של יפים ושרה יעקובליבנה מרקוביץ בשנת ' 1940 כשראיתיו לאחרונה בניו יורק , בעצם מלחמת העולם השניה . שוב סעדתי על שולחנם , אך הפעם היתה הארוחה דלה ומקום מגוריהם אף הוא לא דמה עוד לזה שב"אבניו דה מסין" בפאריז . נעדרו ממנה המלצרים בתלבושת ערב , וגם בקבוק הקוניאק מימי נאפוליאון לא הוגש עוד לשולחן . עם פלישת הנאצים לצרפת , איבד קירשנר את חלק הארי מרכושו וכספו . אולם מידת הכנסת אורחים היתה נהוגה בביתם כמאז ומתמיד . יפים מרקוביץ הזדקן מאד , וגם שרד , יעקובליבנה כבר נראו בה סימני עייפות . ניסיתי לעודדם . סיפרתי להם על תכניותינו החדשות , על תקוותינו להקים צבא וחיל ים עברי , שילחמו נגד היטלר ו דיברתי על אמונתנו , כי עם תום המלחמה תקום המדינה העברית העצמאית ...
|
|