|
|
עמוד:158
מן הכלל , שידע לנקד את כתב ידו כראוי : אין לך בדורנו מסדר אותיות שיוכל לסדר טקסט מנוקד על פי הדקדוק בלי להסתכל פעמיים בכל אות ואות ( בעת אשר מסדר טוב קורא את השורה ולא יביט אליה שנית אלא יסדרנה על פי הזכרון , ( ואת המגיה נוכרח לחפש בין הלמדנים שמספרם ל"ו . ואף כי נמצא את כל אלה ונדפיס את כל ספרינו בניקוד מלא — מה נעשה לעתון היומי ? הנדרוש מרפורטר , הכותב בחצות הלילה על מספר הקרבנות של השריפה האחרונה , שינקד את רישומו ? או שימסור את כתב היד שלו לאחד מאנשי הל"ו , אשר ישפרנו , בשעה שהמכונה מחכה והעורך מרעיש עולמות ? חלומות הם . והעתון היומי — הוא , סוף סוף , הגורם המכריע בימינו , כי בכל ארץ נאורה כנגד כל עשרה קוראי עתונות יש קורא ספרים אחד , ואולי גם פחות . כל זמן שיש הבדל יסודי בין "אות" ל"ניקוד" תיראה הסטינוגראפיה כחומר קריאה לסטינויגראפים ולא להמוני האומה . מה שדרוש הוא כתיב המכיל אותיות לסימון התנועות . אחת משתי אלה : או שנמציא אותיות חדשות , או שנסגל את הכתב הרומי : מי יתן ובחרנו בדרך השניה . כדאי להזכיר פה גם דרך שלישית — פשרה , אשר הציע לי פעם , לפני שנים רבות , הד"ר י . י . קצנלסון ( בוקי בן יגלי . ( אלה הם עיקרי שיטתו : ב , ד , פ דגושות ; וי"ו בחולם ובמלאפום [ שורוק , כינוי להגה "ו ; [ " סימן אחד לקמץ ולפתח , סימן אחד לצירה ילסגל ל ; וי"ו בתור אם הקריאה — תמיד " מלא , " ויו"ד במקום חיריק — למשל : מיגדל , מיספר , תיזכור ; כפל האותיות לסימן דגש חזק ( לזה התכוון in-pra ה ' יעקב תם , אלא שנכשל במסתורין . ( יתרו ן השיטה הזאת על ה"ניקוד המלא : " סך כל הצירופים ( א' בפתח קמץ , א' בפתח סג 1 ל וכוי ) אינו עולה על מאה — מספר שאפשר להכניס בקלא ביאטורה [ מקוללת ] של מכ 1 נת לינ 1 טיפ , וגם ההגהה אינה מורכבת כל כך . כמובן , יש לה לשיטה זו גם חסרונות — כי זהו גורלן של פשרות . לשם מה פשרה ? [ 1925 ]
|
|