|
|
עמוד:109
תהיה — התקדים היווני התורכי משנת . 1923 בגילוי לב , המחבר מפקפק , אם הדבר הזה הוא בר ביצוע ; אפשר , על כל פנים , לנסות פתרונות אחרים , שלא כאן המקום לעמוד עליהם . אבל מבחינה עיונית , הרי הרעיון על חלוקה מחודשת , בקנה מידה המוני , של מיעוטים , הולד ונעשה פופולארי יותר בקרב " מיטב הבריות , " ושוב אין כל איסור על הדיון בנושא זה . יתירה מזו : קיים הבדל מוסרי גדול אחד בין עניין ארץ ישראל לבין כל שאר האזורים מעורבי האוכלוסים בנוגע לשאלה מיוחדת זו של מתן אפשרות למיעוט להגר . בכל שאר האזורים נגרמים החיכוכים על ידי שאפתנות : חלק אחד שואף להשתלט על זולתו , כך , על כל פנים , חושש החלק החלש יותר . יתכן , ששאיפה כזאת היא מוצדקת , או נראית כמוצדקת , או שאפשר להצדיקה , במובן זה , שהיא ביטוי לחיוניות שעברה בירושה , חיוניות דינאמית כל כך , שרק הבלגה של מלאכי השרת תוכל לרסן אותה תמיד . אבל אפילו כך , אין זו , ככלות הכל , אלא שאיפה , לא צורך של ממש ו " תיאבון" בריא , לא "רעב . " לא כן בארץ ישראל , שבה כל אי נוחות הנגרמת לאוכלוםיה המקומית , עקב זרימת העולים , היא פרי הכרח טראגי , כי העולים האלה מוכרחים למצוא להם מקלט . אין לזה ולא כלום עם שאפתנות , ואף לא עם רצון לשלוט על מישהו ; בהרבה מקרים אין זרימה זו נובעת אפילו משאיפת הפרט לעלות , שכן בכל הגירת המונים נמצאים בהכרח מאות או אלפים , שהיו מעדיפים להישאר בארץ מכורתם הישנה , אילו יכלו . סיבת הזרימה היא רעב אמיתי , געגועים לוהטים של בני אדם שאין להם שום מקום אחר שיוכלו להקים בו מולדת לעצמם . אם יעדיפו הערבים להגר , הרי עצם העובדה שהם יכולים להגר תוכיח , להיפר , כי יש להם "אי שם אחר , " שבו יוכלו לבנות להם מולדת חדשה . מחלוקת זו בין "שום מקום אחר , " לבין "אי שם אחר , " תשמש רק הד לקו אופי אוניברסאלי של תקופתנו החדישה : ההסדר הבלתי נמנע בין העמים ש"אין להם" לבין אלה ש"יש להם . " אין שום עם ש"אין לו" צריד להרגיש עצמו אשם משום שכפות המאזניים נעשו מעויינות , כפי שצריכות היו להיות עוד לפני זמן רב . דבר אחד הוא בחזקת ודאי : כל מדינה ערבית , שתמצא את האומץ ואת שטח הקרקעות הדרוש , כדי להזמין הגירה כזאת של עקורים , תזכה ביתרונות חומריים עצומים . היא תקבל מיד סכומי הון בלתי מוגבלים ואת טובי המומחים
|
|