|
|
עמוד:858
מאן , מפקד פלוגת ראש פינה , ובה הזכיר שלום רוזנפלד את שמות חללי בית"ר בימי המאורעות האחרונים . את משא הזיכרון הגדול נשא ראש בית"ר . במשאו נתן ביטוי מלא לזעזוע שעבר עליו ועל כל מחנה בית '' ר במותו של בךיוסף , איש הגיוס הבית"רי , בן תנועת ביתיר בפולאניה . ( דברי משאו מובאים בסוף הכרך , בנספח ב . ( ' משאו של ראש בית"ר — אף לפי נוסחו המקוטע שנשתייר לנו — יש בו כדי להרשים את קוראיו , ואין ספק שהויה בו במקורו ובמעמדו כדי לרתק את כל קהל השומעים . 1869 ( 1869 הלל גדול למשא ז'בוטינסקי אמר שייב / אלדד / ' ) מע שר ראשון ' , 'במטלות ראש בית"ר / יט—כא ) ? 'למעלות קדושה וטהרה שכאלה , שהעלנו ראש בית"ר בשירת האבל שלו לזיכרו של בן יוסף , אין זוכים להגיע אלא לעתים רחוקות בחיים . וגס אם ידענו אז שבאהבה זו ובהערצה זו את הגבורה האישית של בן יוסף אין עדיין אות להמשך , היה הכוח המקדש חזק כל כך , המעיין המטהר — מטהר כל כך , שבחוש הרגשנו , כיצד נושרות קליפות , כיצד מזדככים יצרים , כיצד טומאה מגורשת . כאילו ליבן את כולנו , את חולשותינו ואת חטאינו לא בגחלת צורפת וצורבת , כי אם בזוהר . אני יודע בכול הוודאות , שהאולם כולו עטוף היה שחורים , אבל בוודאות לא פחותה מזו אני יודע , שהאוויר כולו היה כחול בכחול קטיף ורך , ולתוך הכחול הזה נזרמו המלים המאירות שלו , ואיש מבין העולים במעלותיו לא ידע את נפשו עוד ... קירות ודגלים מכוסים שחור כתוגה סביב סביב , מדים חומים כצבע אדמת הארץ בה נטמן גופו של בן יוסף , האוויר כחול עמוק ושירה לבנה כיונים לבנות לבנות חגות , חגות , עולות , עולות ... כך מתגלה מיתוס מתוך מעשה גבורה וזד פטמי וכול פרט ופרט בו , שנעשו בפשטות ובתום , הופכים להיות סמל ואות . הרי כולנו קראנו וחזרנו וקראנו את פרטי אותו ליל ואותו בוקר אחרון של העולה לגרדום הראשון במילחמת החירות הטברית . הרי לא היה פרט מחיי אותו בחור פשוט אשר לא ידענוהו כבר , ולא מלה שכתב ושאמר שלא שמענוה כבר , והנה בא הוא , הקוסם הגדול , והוכיח לנו , שכלום לא ראינו וכלום לא שמענו , טיוורים היינו וחרשים היינו , את האולטרה םגול לא ספגנו , את הקולות הגבוהים לא קלטנו , חיפשנו אותם במליצה , באימרת הכנף , בפוליטי , והם היו באנושי מאוד , בפשוט מאוד , בבקשת הסבון והמסרק , בידיעה המליאה של ערך המעשה ובאי הידיעח המוחלטת של ערך העושה . אנחנו ראינו את מדי הבית"רי על גוף העולה לגרדום , והוא הטראגיקן הגדול ראה את האדם הטהור , הטהור והקדוש אף מהמדים ... ואיך הוא שר את שירתו זו . ראש בית"ר ! מנגינה לא היתה והיתה מוסיקה , חריזה לא היתה והיה הכול צמוד ושלוב ושקול וחופשי , כאשר רק הוא ידע לצמד ולשלב ולשקול ואף לכבול , ובכול זאת להשאיר את הכול חופשי . זה היה שיר המעלות שלו , כשיר מעלות בזמן שבית המקדש קיים . שיר המעלה . באותו לילה נוצחנו מאוד , טוהרה מאוד . ' עם זאת ראה שייב להגיב בכינוס , שמקנא בראש בית"ר , ש'מםוגל להתרומם לגבהים כאלה ' , אלא ש'אנו הדור הצעיר חלשים אנו מדי , עצבניים אנו מדי . אנחנו איננו יכולים לרכז את חושינו באותו פלא שהצביע עליו ראש בית"ר כפרט שזיעזע אותו ביותר : בן יוסף מבקש בבוקר תלייתו מסרק , כדי לסרק בו את שערו , אנחנו בעוונותינו ... מרוכזים בצווארו של בן יוסף הנחנק בידיים בריטיות . ' .., שייב הוסיף : ' יסלח לי , אם אכן פצעתי באמת את אוזנו העדינה , המוסי קאלית כל כך . אנו — בני הדור של המוסיקה הד י סו נא נטית אנחנו . הכינוס נגמר בניצחון המוסיקה הדיםו נאנטית הזו' ( שם , כד—כה . ( ברם אותו 'ניצחון' אינו אלא פרשנות אישית .
|
|