|
עמוד:150
ושמונה יהודים נידונו בינואר . אין תקדים לפעולה זו בתולדותיה של ארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי משנת 1920 ואילך . באותה שנה נידונו עשרים ואחד יהודים ע"י בית משפט צבאי לעבודת פרף באשמת התכוננות להגנה עצמית מזוינת ; אבל פסקי הדיו של בית המשפט בוטלו אחי'כ ללא היסוסים ע"י המועצה הצבאית . מאותו זמן ואילך לא נעשה עוד שום נסיון , לא ע"י השלטונות האזרחיים ולא ע"י השלטונות הצבאיים בארץ ישראל , להפריע להתפתחותו של הכה הזה . השלטונות ידעו על קיומו . בימי הפרעות שהתחוללו נגד היהודים בשנות 1921 ו 1929 פעלו המשטרה והצבא הבריטיים מתוך שיתוף עם "המשמרות המזויינים היהודיים . " כפי שקראו להם ה"טומיס" ) במהומות 1936 1939 מילאה מיליציה יהודית זו שרות רב ערך לממשלה ולצבא , גם בהמציאה להם אנשים מאומנים בשביל משטרת העזר הרשמית וגם בפעולתה האבטונומית . אפשר לציין מקרים כשהודו שלטונות הצבא הבריטי בכל לב למנהיגים היהודיים על שרות זה . מהו הדבר שנתחדש אח"כ ושהניע את השלטונות לנסות בדיכוי "האימון הצבאי הבלתי חוקי של היהודים " ? הדבר היחידי שנתחדש עם פרוץ המלחמה צריך היה , לכאורה' להביא לידי תוצאות הפוכות : להגדיל את האמון ההדדי בין הממשלה לבין ההגנה היהודית . חלק אחד מהגנה זו , ה"ארגון" ( בתארו המלא : "הארגון הצבאי הלאומי ( " נחשב לאחראי למעשי הנקם ההמוניים נגד הסירור הערבי שבוצעו בשנות 1937 ) 1939 זה היה החלק היחידי בכחות ההגנה היהודיים , שיכול היה להחשב ל"חשאי" באמת , ולא לבלתי רשמי גרידה , כמו שאר חלקי ההגנה ; היתה ברשותו גם תחנת שידור חשאית בארץ , ששימשה להפצת אזהרות , הודעות ותעמולה . ימים אחדים לאחר שפרצה המלחמה שידר "הארגון" הצהרת אמונים לבנות הברית והודיע על רצונו לשתף פעולה עם הממשלה בהגנה על ארץ ישראל ובכל חזית אחרת ועל
|
|