|
|
עמוד:130
שהמתיישבים יישארו במקומותיהם , לכל הפחות' במשך חמש שנים , * הפתרון הזה איננו מוצלח כלל וכלל . ההבטחה' שאזור ההתישבות יוכלל בתוך חבר הקהליות" עלולה רק להגביר את החששות ן כי " הכללה זו תקל על המתישבים המאוכזבים לצאת לפירת' או למלבורן , או לסידניי . תרופתו של ד"ר שטיינברג היא פשוטה : הוא מציע לאסור על המתישבים האלה את היציאה משטח הרזרבאט שלהם . לכל הפחות — במשך חמש השנים הראשונות . יצטרכו איפוא לצייד אותם בירכיות מיוחדות , לפני שיוכלו לצאת ! יצטרכו גם להעמיד משמרות על גבולות הרזרבאט / והמשטרה בערי הדרום תצטרך לקבל זכות לצוד את העבריינים ולשלוח אותם בחזרה לרזרבאט , או , לפי חצעתו של מר ליתים , ,, אל מעבר לים . " אין כל חידוש בסידור שכזה : זוהי בעצם אותה השיטה , שלפיה נהגו כלפי הילידים בברית אפריקה הדרומית , או , בשינויי נוסח קלים , כלפי היהודים ברוסיה הצארית , שהיו חייבים להשאר בתחום המושב , והכניסה לפלכים המרכזיים של הקיסרות הרוסית היתה אסורה עליהם . אין ספק , כי ד"ר שטיינברג וחבריו בועד הפועל של אגודת " פריילנד ' '' לכשיבינו את כל התוצאות הכרוכות ב"ערובה * ' שכזו , ידחו בעצמם כל פתרון כגון זה . אין גם שום יסוד לשער , שאיזו ממשלה אוסטראלית שהיא , אם נשים לב למסורותיה הליבראליות הנעלות של ארץ זו , תסמוך את ידה על נסיון מפוקפק כל כך . הפתרון האפשרי היחידי הוא — להעלות את אזור ההתישבות מלכתחילה למדרגת הכבוד של מדינה עצמאית , שגבול בינלאומי מבדיל בינה לבין חבר הקהליות האוסטראלי , ולכונן משטר של וויזות משני עברי הגבול . במקרה כזה יהיו המתישבים פטורים מלשאת עליהם את תו הבזיון של נחיתות אזרחית ; אבל שאר הצדדים השליליים יהיו רציניים כל כך , שאפשר להניח בודאות , כי שום אדם לא יציע את הפתרון הזה לממשלה האוסטראלית .
|
|