|
|
עמוד:129
מוטב שנפיץ אור נוסף על טיבו של המכשול הזה ע"י ציטטים אחדים : במאמר הראשי שהופיע ב"ווסט אוסטראליין" אנו מוצאים שאלא , " אם הסתישבים היהודיים , לאהר שיורשו להכנס , ירצו להשאר במקופ התישבותם ! ואם אין כאן סכנה רצינית שהם יהגרו משם דרומה בהמוניהם ויתנקשו ברמת חייהם של עובדי התעשיה האוםטראלית , אך ורק מתוך צורך להשתכר די מחיתם . '' תומפסון , חבר המועצה המחוקקת , מומחה לעניני קימברליי ואוהד התכנית , אמר : יש כאן מקום לבעל הדין לטעון שהיהודים " עלולים לעבור משם דרומה , לאחר שיטעמו את טעם הקשיים הכרוכים בעבודת הפיתוח . סבורני , שאפשר למצוא תרופה לתקלה זו בנקל בדרך הסכם וע"י מתן רשיונות מטעם שלטונות המדינה או מטעט חבר הקהליות האוסטראלי . '' ליתים , אף הוא — אוהד התכנית , ראש האופוזיציה בכנסיה המחוקקת של המדינה , השמיע אזהרה בשעת ויכוח התשובה : ,, אכן , הממשלה חייבת לדאוג לכך , שהאנשים האלה לא יעברו דרומה ולא ימציאו ידים עובדות נוספות בשביל שוק העבודה שאינו זקוק להן . יש צורך לבוא עם האנשים האלה לידי הסכם , שיחייב אותם , אם יעזבו את מקום ההתישבות , לצאת מעבר לים . " וכך הלאה — מבלי שום יוצא מן הכלל . דומה , שד'יר שטיינברג הבין את חשיבותו המכרעת של החשש הזה וידע , שיש צורך לפזר אותו . אבל אנו צריכים עדיין לברר , אט הפתרון שהציע מניח את הדעת . בנאומו לפני הנשים ממפלגת העבודה בפירת הוא דיבר על "האפשרות שצוינה כאן , כי המתישבים החדשיט האלה עלולים להופיע כמתחרים בשוק העבודה אשר באזורי הדרום 1 .. הוא אמר , קודם כל , שהישוב הזה לא יהווה שטח נבדל , אלא יוכלל בתוך חבר הקהליות האוסטראלי , ואפשר יהיה לתת ערובות לממשלה ,
|
|