|
|
עמוד:61
של פולחן-האישיות שלא היה לרוחו , לפי דבריהם של עדי-ראיה י הוא ניסה להתקומם ולהשתלשל מכתפיהם ארצה , אך בלא הצלחה . לאחר זאת שוב לא השתתף זיבוטינסקי בישיבות הפומביות של הקונגרס ; פעילותו עדיין נמשכה מאחורי הקלעים תוך פרפורי הסיעות לגבש הנהלה הומוגנית , ככל שניתן . נראה היה לז'בוטינסקי ולרבים אחרים , אפילו בקרב מתנגדיו , שהגיעה שעת חילופי-משמרות בהנהגה הציונית ; משהודח ד"ר וייצמן מן הנשיאות , מן הדין היה , לפי אורחות הדמוקרטיה , למסור את רסן השלטון לידי ראש האופוזיציה ' ד"ר וייצמן עצמו ראה בז'בוטינסקי את יורשו הטבעי , אך כללי-הנוהג של הדמוקרטיה טרם בשלו בהווי הפוליטיקה הציונית , ויריבי הרביזיוניסטים גמרו אומר בלבם לחסום את דרכו אל ההגה בכל מחיר . בשעת המשא-ומתן בין ראשי המפלגות הוצע לזיבוטינסקי להצטרף , יחד עם עוד נציג אחד של מפלגתו , להנהלה קואליציונית . ידידיו-אוהדיו בקרב מפלגות המרכז ראו בהצעה צעד קדימה לקראת העמדתו בראש ההנהגה בקונגרס הבא . אך דעתו היתה אחרת . הוא לא האמין באפשרותו של מיעוט בהנהלה להשפיע על מהלכה , ביחוד כשהיה מדובר בצורך לחולל שינוי כיוון מדיני , ועל כן סירב בכל תוקף להסתפק בנציגות כבוד גרידא . הקו המקובל עליו היה — או רוב מספרי בגוף הקובע ומתווה הדרך , או אי-השתתפות כלל . לעת ההיא כבר גמלה בלבו של ז'בוטינסקי ההחלטה שעל הרביזיוניסטים לפרוש מן ההסתדרות הציונית ולפתוח בפעולה עצמאית . בקונגרס ה 17 הוכח בעליל כי התמודדות מבפנים היא בגדר מאבק-עקר . אף-על-פי-כן היה ז'בוטינסקי שרוי בדילמה . עיקר מאמציו היו מכוונים לשמירת אחדות המפלגה . הוא חשש מפני פילוג ולא רצה לגרום לפרישתם של חבריו הקרובים בהנהגה , מן המוכשרים שבהם - מאיר גרוסמן , ריכארד ליכטהיים , רוברט שטריקר ואחרים ; הללו שעמדו בעקיבות על הצורך בהמשך המאבק בתוך ההסתדרות הציונית , תוך אמונה שניתן להבקיע את ה '' מבצר" מבפנים . ז'בוטינסקי לעומת זאת נטה לדעתם של ה"מאכסימאליסטים' וה"אקטיוויסטים" בתנועה שנהנו מתמיכה ניכרת בקרב חברי המפלגה , בעיקר בארץ-ישראל ; סיעות אלה באו במשלחות-יצוג גדולות לוועידה העולמית החמישית של הצה"ר שנתכנסה בווינה באוגוסט . 1932 הפולמוס על דרכה של התנועה היה חריף ומלווה בהתפרצויות-רגש נסערות . לא כל התבטאויותיהם של ה"מאכסימאליסטים" נעמו לחיכו של זיבוטינסקי . הם קראו לו ליטול את סמכויות המפלגה בידו , להכתיר עצמו מנהיג , לפרוש מן ההסתדרות הציונית ולהיאבק על רעיונות הרביזיוניזם תוך אי-תלות גמורה . במרוצת הוועידה השיב להם ז'בוטינסקי בדברי-כיבושין ונזף בהם על ההצעות שקוממו אותו ; הוא הסתייג מתוך תיעוב מרוח ה"מנהיגיזם" הנושכת באירופה ולא
|
|