|
|
עמוד:10
פרק ראשון : מהות החינוךההומניסטי יהודי כותרת הפרק המוקדש לעקרונות תפיסת החינוך המוצעת בספר זה מורכבת משלוש מילים שהיו להן , לפני שניים שלושה דורות , משמעויות מוגדרות וברורות כל צרכן . אבל בזמננו כל אחת מהן היא נושא לוויכוח גם מבחינת המשמעות וגם מבחינת הערך . מהו חינוך ? והאם ראוי לחנך ? מהו הומניזם ? והאם ראוי לחנך על הומניזם ? ומהי יהדות ? והאם ולשם מה ראוי להוסיף ולחנך ליהדות ? דומה , אפוא , כי יומרה רבה היא לדון בכל הסוגיות המורכבות הללו בכפיפה אחת , אולם כאשר דנים במהות החינוך תוך כדי עשייה שאץ לנו רשות לחדול ממנה , מתוך שאיפה לשפר אותה ככל האפשר , יש לכך צידוק . פעולת החינוך נמשכת גם כאשר גדריה וחיוביה אינם מוסכמים , והומניזם ויהדות , יהיו משמעותם וערכם שנויים במחלוקת ככל שיהיו , עדיין הם מכלולי התכנים שרוב הציבור רוצה להקנות לדור הבא . מבחינה מתודית מאפשרת לנו הנחה זו להיכנס לגופו של דיון בבעייתיות של החינוך ההומניסטי היהודי , תוך הישענות על המגמות הקיימות , בלי להציע לכתחילה הגדרות חדשות . ההגדרות תעלינה מתוך הריון הביקורתי השואף לתקן , ואז יתברר כי כל שלוש המילים הללו אינן מתפרשות כל אחת בפני עצמה , אלא בצירופן דווקא . מקור הבעייתיות בחינוך ההומניסטי היהודי בארצנו הוא הניגוד שנתהווה בין שתי תכליות הקשורות זו בזו ומשלימות זו את זו שנקבעו לחינוך המודרני . הראשונה היא : לפתח את אישיותו של האדם הצעיר בהתאם לכשרונות ולנטיות המיוחדות לו , כדי דרגה של בגרות , במשמע של יכולת להגיע לידי הבעה עצמית יצירתית בכל הספירות של פעולתו כאדם , דהיינו : ביחסים בין אישיים , בעבודה , בלמידה , ביצירה או בהנאה מיצירה אמנותית . התכלית השנייה היא : להכין את האדם הצעיר לחיים כדי דרגה של בגרות , במשמע של יכולת להסתגל לתנאי הקיום בסביבתו החברתית ולהפיק ממנה גם רמת חיים וגם כבוד ומעמד . מייסדי החינוך המודרני קיבלו על עצמם את שתי התכליות הללו , אולם נקודת המוצא שלהם הייתה התכלית הראשונה . וזאת בניגוד לחינוך המסורתי הישן , שלפי טענת מליצי החינוך החדש כפה על היחידים נורמות
|
|