|
|
עמוד:233
את תיאור ההרס והשוד בירושלים כלל המחבר בשירו , מתוך ביטחון שמפלתו של אתסיז בשערי קאהיר באה לו כגמול על הדברים שעולל ליהודי ירושלים . השיר פותח בשאלה ריטורית , כפי שמצוי בתפארת הפתיחה הערבית : הראית נפלאות אל אשר עשה וגם התמים וגם הציל לבית עלי נאות קדר התמים . בבית השישי אף נזכר שמו של הח'ליפה הפאטמי המנצח . שמו משתלב כביכול היטב בחרוז ובמשקל : אלמסתנצר באללה מעד הו אבא תמים ( בית ( 6 אחרי הזכרת שמו של הח'ליפה , בניו ועבדיו וכינוייהם , בא תורו של 'קצין צבאות , ' הוא אמיר אל ג'יוש בדר אלג'מאלי , שהציל את הח'ליפות מהתפוררות . לאחר פירוט שבחיו עובר המשורר לברכות לו , לשמשיו ולעבדיו . וכאן מגיע סוף סוף תורו של העומד בראש היועצים , הוא המהולל היהודי , שמשוררנו קורא לו 'זקן ההוד . ' לו הקדיש המשורר את השיר המורכב הזה , את הקצידה . אחרי הזכרת שמו עובר המחבר לדברי שבח ותודה לאל , אשר 'השיש בני אל חי' ( בית ( 27 בהשמידו את האויב . אבל כל זה לא קרה לפני שעשה העם רוב צדקה והתפלל הרבה . המשורר הכוהן מדגיש עם זאת , שהעם נענה אף בלא שהגיש מנחה וקורבן , קטורת וסמים במקדש . עתה פותח שלמה בן יוסף בתיאור הכחדתו של האויב , 'עם זר מתאכזר , ' שהאל פיתה אותו לצאת למלחמה . הלוחמים חבשו כובעים שחורים ואדומים והיו מצוידים בקשתות ובכידונים . הם הקימו מהומה גדולה וצעקו כמו פילים . בשורותיהם נלחמו בני אומות שונות ומשונות : ארמנים , ערבים , אדומים , יוונים , אשכנזים , ריפתים ותוגרמים . לדברי משוררנו , היתה הסיבה העיקרית למפלתם , שהאל זכר להם את אשר עוללו לאנשי ירושלים : אעזר הצרו להם שתי שנים שני פעמים . ( 62 ) ואמנם ידועות לנו שתי פשיטות של אתסיז התרכמאני , שהיה מלווה בשבטי בדוים נודדים , על ירושלים . הפשיטה הראשונה , בשנת , 1071 היתה למטרות שוד בלבד . לאחר יציאת הפושטים צפונה שבו הפאטמים , בפיקודו של בדר אלג'מאלי , והשתלטו על השטח שנפגע . אבל מקץ שנתיים , בשנת , 1073 חזר אתסיז לירושלים , הפעם מתוך כוונה להפוך אותה לבסיס במאבק על השליטה בסוריה . הביטוי הפורמאלי לשלטונו הפעם היה קריאת הדו'טבה ( דרשת היום השישי מעל דוכני המטיפים במסגדים , ( בשמם של העבאסים והסולטן הסלג'וקי , ולא בשמו של מ ? תנצר הפאטמי . ייתכן שמחבר השיר שלנו היה עד ראייה למאורעות בירושלים , ואפשר שבעטיים של המאורעות הללו אף נאלץ לעזוב אותה לצמיתות . מכל מקום , הוא זכה לנקמה המתוקה בשבתו בקאהיר , מקץ ארבע שנים , כשהובסו התרכמאנים בידי הפאטמים בשנת . 1076 תיאורו , המתמשך על פני עשרים ושישה בתים , ( 88-63 ) גדוש בפרטים . חלק גדול ממנו מוקדש למעשי ההרס , הביזה והשוד שאירעו מחוץ לחומות ירושלים , אשר ככל הנראה היו מכשול בעל משמעות בשביל השבטים הנודדים . ביטוי לתסכולם נתנו האויבים בהריסתה של הסביבה החקלאית . הם שרפו גדישים , קיצצו עצים ורמסו כרמים , ואף על הקברים לא חסו . את אלה ניתצו והחריבו , בחללם את עצמות המתים . באבני
|
|