|
|
עמוד:139
כפי שכבר נאמר ( לעיל , עמ' , ( 8-7 קיימת סתירה ברורה בין הידיעות שסקרנו עד כאן , בדבר חידוש היישוב היהודי בירושלים לאחר הכיבוש , ובפרט בימי עמר בן אלח'טאב , ובין הנוסח של חוזה עמר עם אוכלוסייתה הנוצרית של ירושלים , שבו נאמר במפורש שאסור יהיה ליהודים להתיישב בעיר . גויטיין ביקש לסלק סתירה זו בטענה שנוסח החוזה , כפי שנמסר על ידי סיף בן עמר , אינו מהימן . ואולם נראה כי אין צידוק לעמדה כל כך מרחיקת לכת כלפי מקור שנשתמר במשך למעלה מאלף שנים . נראה שהקו המנחה של עמר היה לגלות יחס הוגן ככל האפשר כלפי האוכלוסייה המקומית ולאפשר לה לקיים את אורח חייה ולהתפרנס כדרכה , ועל ידי כך לפרנס גם את שבטי הערבים . היה זה אפוא דבר טבעי , שהמוסלמים הסכימו לדרישתם של הנוצרים תושבי העיר לקיים את המצב החוקי הקודם בנוגע ליהודים , בעת שרצו להשיג את כניעתה של ירושלים . אף על פי כן , מאוחר יותר ( אולי שלוש שנים , אם נקבל את התאריך של נוכחות היהודים בירושלים על פי רזאופנס , בשנת ( 64 1 הכירו המוסלמים בכוחם של היהודים כא ^ ישראל , שכן היו עדיין יהודים רבים בא ^ ואף נודעה להם חשיבות מבחינה כלכלית , ונעתרו לבקשתם כי יינתן להם לשוב ולהתיישב בירושלים . בדרכים משלהם השיגו המוסלמים את הסכמתם של הנוצרים לשינוי במצב הקיים , למרות החוזה . בעניין זה עלינו לייחס משקל רב לידיעה שנשתמרה בכרוניקה היהודית ( נזכרה לעיל , עמ' , ( 136 שלפיה לא החליט עמר על צעדו החדש אלא לאחר ששאל לדעתו של הפאטריארך בדבר מספר היהודים שיורשו להתיישב בעיר . בסופו של דבר היתה החלטתו בגדר פשרה בין עמדותיהם של שני הצדדים . מבחינת האינטרס המוסלמי כשלעצמו לא היתה ככל הנראה שום סיבה עקרונית לסרב ליהודים בנקודה זו : וכי למה היה על המוסלמים להעדיף את הנוצרים מבחינת זכות הישיבה בירושלים וקיום מצוות הדת בה על פני עדות אחרות ? אדרבא , בוודאי סברו כי מן התבונה יהיה לדאוג שהנוצרים לא יהיו היחידים שאינם מוסלמים היושבים בעיר זו , אשר חשיבותה היתה ברורה למוסלמים . בנוכחות יהודים בעיר ניתן היה להחליש את תוקף החזקה הבלעדית , שרכשה הנצרות במשך שלוש מאות השנים שבהן שלטה בעיר הקודש , שכן טענתם של היהודים לקשר ההיסטורי שלהם אל המקומות הקדושים היתה מקובלת על המסורת המוסלמית , ובמסורת זו היתה ירושלים עירם של בני ישראל הקדומים , ושל דויד ושלמה מלכיהם נביאיהם . אותה שעה טרם ייחסו המוסלמים קדושה לעיר מבחינתם הם ולא ראו בה מרכז פולחני לאסלאם ; מה שביקשו לא היה אלא לבסס ולחזק את שלטונם בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט . לשם זה כדאי היה להם לקרב את היהודים , ובכך לדחוק את רגלי הנוצרים מן החזקה הבלעדית על העיר , כיוון שהנוצרים ראו בהרחקת היהודים מירושלים ניצחון לאמונתם ותוספת צידוק לה , והחזרת יהודים לעיר החלישה את תוקף טענתם לזכותם ההיסטורית . ההסכם עם הנוצרים והאישור שניתן ליהודים להתיישב בירושלים אינם עומדים אפוא בסתירה היסטורית זה לזה ; הם התרחשו בהפרש זמן כלשהו זה מזה , ושניהם כאחד הנם בגדר עובדות היסטוריות . יער הלבנון הוא ביתו של שלמה המלך . משתמע מכאן שסהל התכוון לאיזור כנסיית הקבר , כי אין להניח שהבחין בין רומא האלילית לבין רומא הנוצרית . נראה ש ' ציוך אצלו היא n , ( Nea ויבנו הבמות בתוכם ויעמידו צלמים ושקוציהם כשעשו = ) כמו שעשו ) דור ירמיה במקדש . ' ... עניין זה , שיהודים הורסים ביוזמתם חפצי פולחן נוצריים , חוזר אצל תאופנס , עמ' 401 ואילך : יהודי מלאודיקיאה שבפניקיה ( היא לטקיה ) בא אל הח'ליפה יזיד והבטיח לו ארבעים שנזת שלטון , אם יסלק את הדמויות מן הכנסיות . אבל בעזרת ישו ואמו מת יזיד באותה שנה . ( 723 )
|
|