|
|
עמוד:87
סממני הנחיתות העיקרון של הכניעה והנחיתות מצוי כבר בקראן , כפי שראינו לעיל . ניסוח חדש של יסוד זה אנחנו מוצאים בחוזי הכניעה ; אמנם לא בחוזה של ירושלים עצמה , אבל אין להניח שמעמדם של בני החסות בה היה שונה מזה שבערים אחרות . פרטים ברורים על הנחיתות של בני החסות מצויים בחוזה דמשק : למוסלמים מותר להיכנס לכנסיות יומם וליל ; הנוצרים לא יגדלו חזירים בסביבה מוסלמית ולא ימכרו למוסלמים יין ; לא ינסו לעשות נפשות לדתם בין המוסלמים וכנגד זה לא ימנעו את בני דתם מלהתאסלם 1 יתייחסו בכבוד למוסלמים במקומות מושבם ( או : במועצותיהם ) ויפנו להם דרך ; יקומו מפניהם ויפנו להם מקום ישיבה ו אבל אסור יהיה להם להיכנס לבתי המוסלמים , וכנגד זה יהיו חייבים לארח ולהאכיל באופן מתקבל על הדעת כל מוסלם במשך שלושה ימים ו לא יקללו את המוסלם , והמכה מוסלם דמו בראשו ( מילולית : בטל הסכם ההגנה שלו . ( מירושלים יש לנו עדות עקיפה על מצב דומה , אך בתקופה מאוחרת בהרבה — מכתבו של סוחר מגרבי שהתיישב בירושלים , אבו ן בן צדקה . הוא כותב ב 28 באוגוסט , 1065 אל נהראי בן נסים בפסטאט , ומזכיר שאבן סהלאן , דודו של נהראי , מתגורר בבתי המוסלמים , אין יוצא ואין בא אצלו ( לא דאכל ולא כארג עליה . ( ככל הנראה ביקש לומר , שאין מעיזים להפר את ההלכה האוסרת את הכניסה לשם . ההלכה המוסלמית לא הגיעה לסיכום אחיד ביחס למידת האחריות על חייו של הך'מי , כלומר האם מוסלם ההורג ך'מי מתחייב בנפשו , או שמא ישלם כופר נפש בלבד , כמו בעד הריגת מוסלם . במסורת המוסלמית נמסרים חדית'ים המיוחסים לנביא ובהם גינוי להורג ך'מי , בעוד שלעלי מייחסים את ההשקפה שאין להרוג מוסלם שרצח כופר . ההשקפה האותנטית של מחמד נמצאת למעשה ב'אמנת מדינה , ' שנערכה זמן קצר אחרי ההגירה , ובה נאמר בפירוש שאין להרוג את המוסלם תמורת הכופר . לדבר זה יש הדים ברורים ומפורטים בספרות המסורת המוסלמית . על פי כן היתה מקובלת הדעה , שדמי כופר הנפש בעד ך'מי הם מחצית דמיו של המוסלם . על הנוהג שהיה קיים בעניין זה בימי מעאויה ( וכנראה גם במשך כל שלטונם של בני אמיה ) מלמד המעשה בזיאד , אחיו החורג של מעאויה , שהיה מושל עיראק . הלה סירב להוציא להורג ערבי מבני אסד שרצח ך'מי ( נבטי , כלומר כפרי הדובר ארמית , ( וחייב את הרוצח לשלם כופר נפש למשפחת הנרצח , אלא שאלה סירבו לקבלו וטענו שעל פי החוק קיים בעניין זה שוויון לא רק בין המוסלמים לבין עצמם אלא גם בין ערבים ובין לא ערבים . חג'ר בן עדי , מראשי חסידיו של עלי ואחר כך מנהיג האופוזיציה נגד מעאויה בכופה , הרג אז את הערבי הרוצח , ומובן שמעשה זה נזקף לחובתו על ידי זיאד ומעאויה , ושימש תואנה למאסרו . " ביטוי ממשי לנחיתותם של בני החסות היו גזירות הלבוש ושאר תקנות ההיבדלות מן המוסלמים . נראה שהמניע העיקרי שעמד ביסודן של התקנות האלה היה הרצון למנוע מגע חברתי בין הערבים ובין האוכלוסייה המקומית . אולי היה בתחילה גם שיקול ביטחוני כלשהו , אלא שאין לכך ראיות . מכל מקום , המוסלמים ראו בזאת סמל לעליונות האסלאם ומאמיניו , ואילו בני החסות ראו בזאת אות ONDV ps 17 , Gottheil-Worrdi : / 7 JX Vu > ? oroD ; 564-563 , 505 'as , K מס' , 27 ע"ב , שורות . 12-8 18 אמנת מדינה , ראה : אבן השאם , עמ' : 342 ראה גם : אבן סעד , א , ( 2 ) עמ' ; 172 והשווה : The M . Gil . Constitution of Medina ' , IOS , IV ( 1974 ) . pp . 321 . ושם בהערה 62 עוד מראי מקום . ראה דיון כנושא כופר הנפש של הרימי והאחריות להריגתו אצל טריטון , כליפים , עמ' ; 181-178 מעשה זיאד : בלאך'רי , אנסאב , ד , ( A ) עמ' . 220
|
|