|
|
עמוד:12
כי מעשה החינור בתור כזה ליו בשביל להפוך מיעוט לרוב , או למנוע את הרוב הנוטה לאלימות משימוש ברוטאלי בכוח שהגיע לידיו . בדין שהחינוך לשלום בעתות מלחמה או קדם מלחמה לא יחזור על אותה שגיאה , ולא יבזבז מלכתחילה את קומץ האפשרויות הצנועות שבידו . מתקני החינוך חייבים לדעת , שכל ההחלטות הפוליטיות הגדולות מוכרעות על פי מאבק בין אינטרסים מאסיוויים של עמדות כוח ולחצים כלכליים , המשתמשים באידיאות בלי בושה , פעמים גם באידיאת השלום , לתועלתם הם , ומשפילים אותן בדרך זו לכלל סיסמאות אידיאולוגיות . מהי איפוא תוחלתו הריאלית של החינוך , שמצד אחד הוא מתחשב בעובדה , כי בתנאי מלחמה מושל בכיפה היסוד המלחמתי פוליטי , ומצד שני הוא מבקש לצמצם את השפעתו על יסוד זה , כדי כך שתופקע מידו השליטה הבלעדית על המציאות הפדגוגית ? והרי אם יחול מפנה לשלום , או מפנה כזה ייראה בשער ( כמובן , עקב גורמים צבאיים , פוליטיים , כלכליים ואחרים , שכולם כאמור ממשיים ביותר , ( כי אז מן הראוי שהדור הצעיר יהא נכון לקראתו ומוכן בנפשו לקדמו בברכה . אמנם , המפנה עשוי להתממש גם בלעדי הכנה מוקדמת כזאת , אך הקשיים יהיו חמורים יותר , יידרשו קרבנות מיותרים , ושמא אף יואט קצבו במידה כזו , שהרגע ה'פלאסטי' המכריע , הקורא להכרעתו של מדינאי בעל שיעור קומה , יוחמץ ויחלוף לבלי חזור ; ואז שוב תתאמת אמרתו הנוראה של שילר : "מה שהחמצת בן רגע / לא ישיבך אף הנצח . " ברם , אם התוחלת להצלחה כה צנועה בערכה , הרי המחנך לשלום נוטל על שכמו אחריות נוספת כשהוא מעז לטעון , כי זכותו היא וחובתו היא לחנך לאור האידיאות שלו . הן אפשר שהמפנה המיוחל יתמהמה ויאחר לבוא , לא רק לגבי המחנך — זאת הוא חייב ואף רשאי ליטול על עצמו — אלא גם לגבי חניכיו . במקרה זה הוא לא דאג להכינם לקראת עתידם הממשי , כאשר נטע בלבם אותן תקוות חסרות שחר שנתבדו , וביקש , אך לשווא , למשוך ולזרוע אותן בחיקו של העתיד , המפליג אל מעבר למנת חייו הקצובה . זהו קונפליקט טראגי , גם לגבי המחנך עצמו , קונפליקט שאין ממנו מוצא . מי שבוחר בדרך זו חייב לעמוד במשא הזה של גורלו . כאן לא תועיל שום אידיאולוגיה , רק אמונה יכולה להיות לעזר .
|
|