|
|
עמוד:97
היהודיות שבתחומי שלטונם אוטונומיה בתחומים שונים . האוטונומיה הקהילתית התקיימה במדינות הנוצריות עד האמנציפציה , במאה ה . 19- אז הפכו היהודים לאזרחים שווים לעמיתיהם הלא-יהודים , והאוטונומיה של הקהילה בוטלה . האוטונומיה בארצות המוסלמיות התקיימה עד להשתלטותן של מדינות אירופיות עליהן , במאות ה19- וה . 20- לקהילה היהודית האוטונומית , שהתקיימה כ 1 , 700- שנים בארצות רבות , היו מנהיגים רוחניים ומדיניים . מנהיג קהילה שלא היה בעל סמכות דתית נקרא "פרנס , " או בשפה הערבית "מוקאדם . " הפרנסים קיימו קשר עם השליטים הנוצרים או המוסלמים , גבו מסים וניהלו את בתי הכנסת ואת קופות הצדקה . בדרך-כלל , הגיעו הפרנסים למעמדם באמצעות עושרם וקשריהם עם שליטי המדינה . המנהיגים בעלי הסמכות הדתית היו הרב והדיין . לרוב התפקידים הדתיים ביהדות רשאים רק גברים להתמנות . מהעובדה שבסיפור המקראי הפרה חווה את האיסור לאכול מעץ הדעת , הסיקו חז"ל , כי אין לנשים יכולת לעמוד בפיתויים , ולכן קבעו , כי על הנשים להיות כפופות לגברים . שלטונם של הגברים בנשים הוצדק בעונש שהטיל אלוהים על חווה בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת : "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך . " ( בראשית ג , טז . < כן הצדיק העונש , לדעת פוסקי ההלכה , את האיסור שנקבע בתלמוד על אישה לשאת בתפקידי הדרכה דתית , שיפוט ופסיקה . בנצרות החלה התגבשותה של ההנהגה הדתית לאחר מות ישוע . חסידיו האבלים התאגדו לקהילה אחת בירושלים , וקהילות נוספות של יהודים שהאמינו במשיחיותו הוקמו ברחבי האימפריה הרומית . קהילות אלה הוקמו , בין היתר , כתוצאה מהטפותיהם של תלמידי ישוע 12 ) השליחים , ( שעליהם הטיל להפיץ את בשורתו . בשלב מאוחר יותר יזמו השליחים הקמת קהילות נוצריות גם בקרב לא יהודים , שקיבלו עליהם את האמונה בישוע . כך הלכה הכנסייה הנוצרית וגדלה . בנצרות מנהיגי הקהילות הנוצריות כונו "משגיחים" ( ביוונית " - אפיסקופי , " או "בישופים , ( " והם נבחרו על ידי בני הקהילה . סמכותם נבעה מן האמונה שהם יורשיהם של 12 השליחים , שהפיצו את הנצרות ברחבי העולם במצוותו של ישוע . הבישופים של הקהילות הנוצריות הראשונות נעזרו בדיאקונים - גברים ונשים שקיבלו את האחריות לדאוג לעניי הקהילה . בקהילות היו גם בעלי תפקידים נוספים : מטיפים בכנסייה , מפיצי אמונה שגייסו מצטרפים חדשים מחוץ לכנסייה וכן מורים שעסקו בפרשנות כתבי הקודש . בכנסייה הנוצרית התפתחה בהדרגה היררכיה של ממלאי תפקידים . הכנסייה החלה להכשיר כוהני דת , הקרויים גם "כמרים , " לתפקיד ההנהגה הדתית של כל קהילה בכפר ובעיירה . כוהני הדת ביצעו את רוב תפקידיהם בבית התפילה המקומי - הכנסייה . הבישוף הפך לכוהן הדת בעיר המחוז , והכנסייה הגדולה והמפוארת שבה ביצע את תפקידיו נקראה "קתדרלה , " על שם הקתדרה - כס הכהונה שהוצב בה לכבודו . הבישוף הוסמך למנות את כוהני הדת שבקהילות המחוז שלו ולפקח על פעילותם . הבישופים שבערי המחוז הוכפפו לכוהן דת בדרגה הגבוהה יותר הארכיבישוף . בתחום סמכותו של הארכיבישוף , המכונה גם מטרופוליטן , או פטריארך , נכללו הקהילות הנוצריות של פרובינציה אחת כלומר , של כמה מחוזות . הפרובינציה כללה ארץ שלמה ולעתים אף כמה ארצות . במאה ה11- לספירה התפצלה הכנסייה הנוצרית לשני פלגים : הפלג המערבי , הרומי-קתולי , שמרכזו בעיר רומא ושפת התפילה והדרשות בו היא לטינית ; והפלג המזרחי , האורתודוקסי , ששפת התפילה והדרשות בו היא יוונית .
|
|