הקדמה כללית מאת ישראל לוין

עמוד:13b

המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שצרכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב"ספר העיונים והדיונים " ( עמ' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיצוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשון המקרא תושג הצחות הנכספת של שירה צלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע " מן הדיבור המעורפל", לברוח מן הלשון הגסה ולרחוק מן הביטויים המוזרים . " תהא לשונך פשוטה לא צריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש", הוא מפציר במשורר המתחיל , שכן צודקים האומרים ש"הטוב בשירים מה שיחידי - הסגולה מרוצים ממנו ובני העם [ הפשוטים ] מבינים אותו " ( שם , עמ' 154 - 155 ) . בגמישות מפתיעה וכמעט בלי משברים הסתגלה " לשון הקודש " עתיקת הימים ליעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובחרוז שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב " שירי שבח " לנותני חסותם , ברוממם בלשון גוזמאות קיצונית את מידותיהם הנעלות - חכמתם , כושר מנהיגותם ובעיקר את נדיבותם . ב"קינות " על המתים ביכו את גודל האסון , זעקו מהשכול והיתמות , התלוננו על אור יום שחשך , על הגורל האכזר הבוחר בטובים כמטרה למהלומותיו ועל המוות המכלה את מבחר האנשים . אבל לא רק את שבחי פטרוניהם שרו משוררי ספרד . ב"שירי התפארות", כמבקשים להתנשא על כל בני דורם , שיבחו את עצמם , בעיקר את כישרונם כמשוררים ואת שליטתם בכל מסתרי " החכמה". את יריביהם , מתנגדיהם ובעיקר את מבקריהם גינו ב"שירי נאצה " תוקפניים שלא מאסו בחרפות ובדברי לעג ארסיים . על מצוקותיהם בחולי , בבדידות , בתחושת נבגדות ביחסיהם החברתיים כתבו " שירי תלונה". ב"שירי חשק " כתבו על מנעמי האהבה ובעיקר על ייסוריה , על עצמת תשוקתו המעונה של החושק ואכזריות סרבנותה של הדמות הנחשקת , של הצבי - העלם היפה , או הצבייה - העלמה היפיפיה . רוח תאבת תענוגות מאפיינת את " שירי היין " הצבעוניים , את תיאור המשקה המשמח לבב אנוש ואת המשתאות בגנים הפורחים , שכמו נענים בחדווה לצוו " אכול ושתה " גם אם מנמקים אותו בקול רפה ב"כי מחר נמות". לעומתם שירי הגות קודרים , בעיקר מסוג " שירי הפרישות", שללו את העולם הזה שלילה מוחלטת ,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא