7 גג

עמוד:344

סופר כזה , שהיה מעתיק את כתביו כמה פעמים ושומר על עותק אחד בכספת . תמיד נרתעתי ממעמד יוצרים המתמוגגים בשעת קריאה של יצירתם בפני ציבור רחב . חשבתי שכתיבה היא מעין תפילה חילונית פרטית , אינטימית ואישית מאוד . לתפילה שכזו יאה שפה מיוחדת , לא מנופחת ולא זולה , כי אם צנועה , קולעת למטרה , קולחת ונוגעת . עם זאת אינני טוען שזו שפה שמחייבת כל יוצר . בסופו של דבר , סופר אמיתי מפתח שפה ההולמת את אישיותו , את ניסיון החיים שלו ואת היושרה שלו . השפה , כפי שהבחנתי אצל יוצרים שהערכתי , משמשת מעין בגד גוף שאינו שקוף , ברם משקף כל חמוק בנשמתו של היוצר . מרחוק , אם מתבוננים באנשים לבושים בגדי גוף , מתקבל הרושם של בגדים שמתנועעים כבובות ממולאות . רק כאשר מתקרבים רואים כי חיים רוחשים בתוך הבגד . בגד גוף לא נועד לגוף דוחה או מעוות . יש לי הרושם שמי שנזקקים לשפה מרופדת , מנופחת ולוליינית מבקשים , בבלי דעת , לחפות על תוכן דל . שפה כזו צמחה בעבר בקרב מי שנקראו תלמידי חכמים , משמע , בשפת ימינו , יוצרים המקורבים לאקדמיה . אולי בגין השלווה והמשטר המדעי הקפדני , הם נמנעים מלכתוב על החיים ונוטים לכתוב יותר על מה שנכתב על החיים . פה ושם כבר צצו חסידים הטוענים כי יש לוותר על העלילה , שהיא נשמת אפה של הספרות . אם אשתמש בדימוי הקודם , הרי בעיניהם , די בחליפות מרקדות לנגד עינינו בעזרת קולבים . הכלי הופך לעיקר ואילו התוכן החמקמק , המרגש , המסקרן והמעשיר נעשה מיותר . ואפשר שאני אומר את כל זה מתוך קנאה וצרות עין במי שהשפה העברית היא להם שפת אם . הם חותרים בים היצירה במשוטים שהם חלק מגופם . הם רשאים לחתור להנאתם ולהנאת הצופים בהם בלי להגיע לשום מקום . ואילו אני רכשתי את המשוטים במחיר יקר של מאמץ וייסורים שהתמשכו חמשעשרה שנים . כאשר משלמים מחיר מופקע בעבור דבר מה , קשה להציגו סתם לראווה ריקה . הוא חייב להצדיק את המחיר ולשמש משהו מועיל . המשהו המועיל הזה הוא אשר ביקשתי לומר אותו בקלות בשפה הקודמת שלי , כלומר , בערבית , אך נאלצתי לחנוק אותו ולדכאו ימים רבים כדי לומר אותו בשפה אחרת , בשפה העברית . קורה שאני מחפש מילה , והנה מופיעה זו באנגלית , מופיעה בערבית , אבל מסרבת לבוא אלי בעברית . אלה הם רגעי מצוקה בכתיבה . לפיכך , במידה מסוימת , המצאתי את העברית שלי . עתה מלחמתי הפוכה . היום אני מתקשה לכתוב בשפה הערבית ול מכתב פשוט . מצד אחד , שפתי הראשונה נעשתה מדולדלת , כשריר שזמן רב לא השתמשו בו . ומצד אחר , קיימת תופעה ידועה של ארעיות השפה השנייה . כאשר עוברים משפה לשפה , התהליך מתנהל לפי העיקרון של מה שבא אחרון הולך ראשון . אי אפשר לדכא ולמחוק סופית את השפה הראשונה . בישראל הזדמן לי לחזות בגסיסתם של חלוצים ותיקים לעת זקנה . הם מלמלו לאמא וקראו לאבא ביידיש , אף שבימי נעוריהם אימוץ השפה העברית היה מעין צו דתי . אצלי , כמו אצלם , השפה העברית היא ציפוי חיצוני , שעם הגיל הוא נעשה חשוף לסכנת הנשירה . המאמץ האדיר שהשקעתי ברכישת השפה העברית בעבר – אני מפנה אותו היום להגנה על האוצר שאגרתי . בעוד המאמץ הראשוני היה מהנה ואופטימי , משום שהיה מצעד של ניצחון , המאמץ היום מהול בחרדה ובחשש מפני אובדן . אולי בשל כך צמחה האמירה : מהגר נשאר מהגר עד יום מותו . מצהלות השיבה הביתה , הדברנות הטרחנית של הזקנים , שביעות הרצון הנבובה מההישגים בערוב הימים , כל אלה אינן אלא מסך עשן להסתיר מאחוריו את האימה מפני התפוררות ארמון המילים שבנית בזיעת אפך . 7 גג רוני סומק . 1 " גש אלי בבקשה ללשכה " , ביקש ממני המפקד לאחר ששוחחתי עם חייליו על שירה . הוא הוביל אותי בשביל מגורף היטב . שלטים כמו " קשה באימונים – קל בקרב " גנדרו את צדי הדרך . פיו היה חתום והמבט בעיניו היה קשוח . התכוננתי לנזיפה . כמה דקות קודם הלבשתי חאקי מטפורי על שירי ברכט וחשבתי שאותו קצין לא אהב את הגרדרובה השירית שהצגתי בפני לוחמיו . כשהגענו הוא סגר את דלת הלשכה , הישיר מבט חד לעיני ואמר : " אלף – אהבתי מאוד את השיחה שלך . " ( נרגעתי ( . " בית – תפתח את היומן ונקבע יום מילואים נוסף . " ( קבענו ( . " גימל – גם אני כותב שירה . " ואז , לפני שהספקתי להתאושש , הוא שלף מחברת חומה ותקע אותה בידי . הוא בדק שוב שהדלת סגורה , כאילו פחד ש"ייתפס" לירי מדי בעיני חייליו והחל מדבר איתי בשפה משוררית . הוא שלף מילים מהפנטהאוז של השפה וריהט בהן את חלל החדר . למשל , כאשר רצה להציע לי שתייה , הוא שאל : "צמאה נפשך " ? עניתי לו בשפה יותר אספלטית כדי לאותת

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר