שפה חדשה – שמחת הרכישה, חרדת האובדן

עמוד:342

שפה חדשה – שמחת הרכישה , חרדת האובדן סמי מיכאל ב1949– הגעתי מעיראק לישראל ואני בן . 23 בעיראק היתה שפת הכתיבה והדיבור שלי ערבית , ואילו שפת הקריאה היתה אנגלית , ודרכה התוודעתי לאוצרות הרוחניים האוניברסליים . שלא כרוב הסופרים והמשוררים שבאו לארץ–ישראל לפני קום המדינה , לא הכרתי את השפה העברית החילונית בארץ מוצאי . בבגדאד למדתי שיעורי תנ"ך אחת לשבוע , עד כיתה ו' בלבד , ובמרוצת השנים מה שקלטתי בילדותי הלך והיטשטש כי צמחתי , כמו מרבית בני מעמדי , בבית חילוני . רק פעמים ספורות ביקרתי בבית כנסת , מתוך סקרנות . לא זכור לי שראיתי מימי את אבי או יהודי אחר ברחוב שגרתי בו מניח תפילין או מתפלל . כבן לדור השייך לתקופה שבין שתי מלחמות העולם , שהשקפת עולמו עוצבה תוך מהומה זוועתית , אלוהים נראה לי כעריק שנטש את משמרתו . ההיאחזות בדת דמתה בעיני לשימוש בקמע לשם הדברת מלריה . בימים ההם , בעיראק , בהעדר תודעה ציונית רחבה , השפה העברית , לדידי , היתה כלי של אמונה שהנחילה לבני דורי אכזבה בשל קוצר ידה . רק לאחר זמן גיליתי כי בארץ–ישראל נוצרה עברית אחרת , שפה מודרנית וחיה , המשמשת תרבות חדשה . מכל מקום , הגעתי לישראל כחירש–אילם מבחינת השפה העברית . ישראל היתה כה ענייה ומצוקותיה כה רבות עד כי לא טרחו להנחיל את השפה למהגרים החדשים , שכבר עברו את גיל ההתבגרות . בחלוף כמה חודשים גויסתי לצה"ל בלי ללמוד שיעור אחד בשפה העברית . היו פקודות צבאיות שהבנתי את פשרן רק בעת ביצוען . בתום השירות הצבאי הוזמנתי להצטרף למערכת העיתון הערבי אל–איתיחאד , ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשפה הערבית . הצטרפתי למפלגה הזאת , מיד עם הגיעי לישראל , מתוך אמונה שהיא משקפת את האידיאלים ההומניים והחברתיים שהובילו אותי בעיראק להיות פעיל במחתרת הקומוניסטית . מחתרת זו הגנה בחירוף נפש על כל המיעוטים , לרבות הקהילה היהודית . לבד מהמפלגה הקומוניסטית העיראקית לא היה במזרח התיכון הערבי כל גוף שנלחם בתעמולה האנטישמית הנאצית בגלוי ובעקביות . אך טבעי היה שבשנים האפלות של מלחמת העולם השנייה יפנו אינטלקטואלים יהודיים הקשובים למתרחש באירופה לקומוניזם כמפלט בטוח שאינו לוקה בגמגום והוא נחוש בעמידתו נגד הגל הגואה של הנאציזם . בעיתון אלאיתיחאד חזרתי לכתוב בשפה ששלטתי בה . זו היתה מעין שיבה וירטואלית לארץ מוצאי , עיראק . ואולם ברגע שקלטתי כי אין דרך שיבה , וכי בין שארצה ובין שלא , ישראל היא מולדתי החדשה , הגעתי למסקנה כי אין טעם בהקדשת חיי להגשמת החלום להיות סופר בשפה הערבית , בארץ שהעברית היא שפתה הדומיננטית . ומצד אחר , לא העליתי בדעתי כי אצליח לשלוט בשפה העברית במידה מספקת ליצור בה . בזמנו כתבתי מאמר בביטאון הספרותי הערבי של המפלגה הקומוניסטית אל–ג'דיד ובו פניתי לסופרים העיראקיים המתחילים , שהיו צעירים ממני , ויעצתי להם לעשות כל מאמץ ללמוד את השפה החדשה ולכתוב בה . במפלגה הקומוניסטית רעדו אמות הס 6 ים . הואשמתי בהטפה ציונית בתוך מבצרה הערבי של המפלגה . ננזפתי קשות , גם בידי עמיתי העיראקיים הקומוניסטים הנלהבים . לא חזרתי בי , מה גם שאותם עמיתים נרשמו בצנעה למוסדות ההשכלה הגבוהה ושם שקדו בכל מאודם על לימוד השפה העברית . נבצר ממני ללכת בדרכם , לפי שמצבי הכלכלי היה בכי רע וחסר לי גוף כלשהו שיתמוך בי . ב1955– פרשתי מהמפלגה הקומוניסטית בדיוק מאותה סיבה שהביאה אותי להצטרף אל המחתרת הקומוניסטית בעיראק . במרוצת הימים התחוור לי יותר ויותר כי מצד אחד התנכלה ברית המועצות ליהודים באזורים שבשליטתה ( משפטי הראווה של הרופאים , רדיפת הסופרים היהודיים ) ומצד אחר תמכה בהפיכות צבאיות שהעלו לשלטון בעולם השלישי חבורות הרפתקניות , שבינן לבין צלם האדם ומעמד הפועלים אין ולא כלום . תחושה זו הלכה והתחזקה בי עקב מדיניותה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית , שיצרה נתק בינה לבין סמי מיכאל : קפצתי אל ים השפה החדשה בלי לדעת לשחות . לא שאלתי הרבה לפירוש מילים קשות , לא השתמשתי גם במצוף המילונים . קראתי הרבה מאוד , הקשבתי , האזנתי ודיברתי עברית . אהבתי גם את העברית המדוברת , שפת החיבה והכעס , החמלה , החרדות והאושר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא