|
|
עמוד:245
תערובת של עברית מקראית ושל ארמית . במבט ביקורתי , אנו יכולים לשאול בנוגע לשלב הזה בקורות העברית אם אין לפנינו כבר מקרה של מותה של השפה . השאלה מחריפה כי ידוע שבעקבות מרד בר–כוכבא בא חורבן גדול על הארץ , ודור לאחר מכן , אותם יהודים שנותרו בארץ–ישראל וחיו בעיקר בגליל , דיברו ארמית . הללו היו דוברים ילידיים של ארמית , בנים טבעיים לסביבה דוברת ארמית . האם זו הנקודה בזמן שבה אפשר לקבוע את מותה של השפה העברית ? אלא , שלמעשה , לא ברור כלל שלשון חז " ל אכן היתה לשון מדוברת . היא היתה לשון חיה , כתובה ופעילה , ובוודאי היתה קרובה ללשון מדוברת , אלא שבבואנו לדון במותה של העברית , העובדה שהשלב שהוא לכאורה האחרון לפני המוות אינו מתועד היטב מבחינת היותו שלב של שפת הדיבור , שפת האם הטבעית של בני התקופה , מעמידה בספק את האפשרות המדעית לדבר על מות העברית באותם ימים . יתרה מכך , לשון חז " ל היא תערובת של עברית וארמית . לארמית הגלילית נוכחות חזקה ביותר בלשון חז " ל , ומכל מקום קשה להפריד בין שני היסודות , העברית והארמית . לא נפריז אם נאמר שהשלב הזה בתולדות העברית מעמיד אותנו בפני לידתה של שפה חדשה , על יסוד העברית והארמית . ואולם , כאמור , אין הדבר דורש את מותה של העברית של אותם ימים או של העברית בכלל . אין כל ספק שהדיבור העברי פחת מאוד במאות השנים שבין מרד בר–כוכבא לימי הביניים . הפזורה היהודית התפצלה גם מן הבחינה הלשונית , ובכל מקום היהודים באו במגע עם שפות המקום , מה גם שאין לדעת באיזו מידה היו הם עצמם דוברים ילידיים של עברית כלשהי . עם זאת המשיכה העברית להתקיים כשפה כתובה וגם נכתבת . ולא זו בלבד , אלא שהמשיכה להרחיב את המילון שלה , לחדש משמעויות וליצור צורות ומילים מתוך מנגנון הייצור העברי המקורי , כשפה שמית הבנויה על שורשים , בניינים ומשקלים . עיקר החידושים בעברית בימי הביניים הם בתחום המילון , כמו שאפשר לצפות משפה נכתבת הבאה במגע עם יצירות ספרותיות ומדעיות בלשונות אחרות . השפעה גדולה נודעה לערבית , גם הקלאסית וגם זו של ימי הביניים . יצירות תורגמו מערבית לעברית , והתרגום דרש מונחים חדשים לפי טקסט המקור . כך שמור למתרגמים בני ימי הביניים תפקיד חשוב בהרחבת הלקסיקון העברי ובשמירה על חיוניות השפה ועל היצירתיות הלשונית שלה . ימי הביניים היו גם ימים של יצירה עברית מקורית בתחום השירה והפרוזה , הפיוט , התפילה והכתיבה הדתית והפילוסופית . בימי הביניים ניכרת בעברית השפעתן של שפות רבות , עד כדי היווצרותה של עברית שונה במקומות השונים . איטלקית וספרדית , ערבית לסוגיה , גרמנית וצרפתית עתיקה – כולן משמשות מקור להתרחבות העברית . החל בימי הביניים העברית הנכתבת משמשת בעיקר לחיי הדת והקהילה היהודית . תפוצתם של קובצי שאלות ותשובות ושל ספרי הלכה למיניהם גיבשה עברית רבנית , הכוללת יסודות מכל השלבים הקודמים של העברית וכן ממגוון ההשפעות שספגה בימי הביניים . מלבד לצורך הכתיבה הדתית , ההלכתית , ההגותית , הספרותית , המנהלית והקהילתית בעברית שימשה השפה לכתיבה בתחומים אחרים . נכתבו כרוניקות , מכתבים אישיים , דוחות מסחריים , ועם תחילת הרנסאנס נכתבו אפילו אוטוביוגרפיות וספרים שנועדו לציבור הרחב , לא לתלמידי חכמים דווקא ( האוטוביוגרפיה של ליאו די–מודינה וספריו של עזריה דירוסי הם מן העדויות הבולטות לכך . ( כל אלה הם עדות ברורה לחיוניות השפה ועדות לחייה הנמשכים . שער "ספר השורשים" מאת יונה אבן ג'נאח , שחי בראשית המאה ה , 11- בתרגום לעברית של יהודה אבן תיבון , בהוצאה בברלין משנת . 1896 למתרגמי ימי הביניים תפקיד חשוב בהרחבת הלקסיקון העברי ובשמירה על חיוניותה של השפה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|