התנועה הרפורמית והציונות

עמוד:221

ובתביעותיו המוסריות . ב " גולה " הם ראו ייעוד ושליחות אוניברסלית , ולא עונש או מצב ארעי . רבים ממנהיגיה של התנועה הרפורמית לא צידדו במטרותיה של התנועה הציונית , שכללו דרישה לשיבת כל היהודים לארץ–ישראל . רבנים רפורמיים רבים , בדומה לרבנים אורתודוקסים , הסתייגו מאופייה החילוני של הציונות . דת ישראל נראתה בעיניהם עדיפה על תנועה לאומית חילונית נעדרת תחושת שליחות אוניברסלית . עם זאת לא היתה ההתנגדות לציונות כללית ואף לא מוחלטת . רבנים ופעילים רפורמיים היו מוכנים לתמוך בהתיישבות יהודים בארץ–ישראל , אך לא בהקמת מדינה יהודית שם . מקצתם אף תרמו למוסדות סעד , רפואה וחינוך בארץ . עם זאת , בעיקר בארצות הדוברות אנגלית , היה מיעוט של רבנים ופעילים רפורמיים שתמך בציונות כבר מראשיתה . עם ראשוני הציונים בארצות הברית בשנות ה80– וה90– של המאה ה19– נמנו מנהיגים רפורמיים . בין הבולטים בהם היו הרב ברנרד פלזנטל משיקגו ועורך הדין אדם רוזנברג מניו יורק . רוזנברג , שהיה פעיל בקהילת עמנואל היוקרתית , היה מנהיג של "חובבי ציון" ושל "שבי ציון" בניו יורק ואף יצא בשליחות הארגון לרכוש אדמות בגולן . עם ייסודה של התנועה הציונית בארצות הברית בראשית המאה ה20– נמנו עם מנהיגיה רבנים ונדבנים רפורמיים , ובהם סטיבן וייז ונתן שטראוס . יהודה לייב מאגנס , רבה של קהילת עמנואל ומייסדה של הקהילה המאורגנת בניו יורק , היה ציוני פעיל שעלה לארץ בראשית שנות ה20– של המאה ה , 20– היה בין מקימי האוניברסיטה העברית ושימש נשיאה הראשון עד מותו בשנת . 1948 אף שהחוג החברתי שאליו השתייך לא היה ציוני , לא התקשה מאגנס להתרים מכרים וקרובי משפחה למען מטרות ציוניות ובכלל זה בניינה של האוניברסיטה בירושלים . המנהיגים הציוניים הרפורמיים הושפעו השפעה עמוקה ממשנתו של אחד העם , אבי "הציונות הרוחנית" ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית . ( הם לא ראו סתירה בין המפעל הציוני לבין המשך חיים יהודיים בתפוצות . בציונות ראו ניסיון חיובי לבנות מרכז שישמש מקור השראה ליהודים בעולם ומקלט לאותם יהודים הנרדפים בארצות שבהן לא זכו היהודים לאמנסיפציה . שלא כעמדה הציונית הרשמית , אימצו רפורמים תומכי הציונות עמדה "פילנתרופית" שעל פיה עליהם , כיהודים בעלי רווחה כלכלית וחופש דתי ופוליטי , לסייע בתרומה כספית ובהשפעה ציבורית למפעל הציוני , אך לא ראו כל סיבה לעזוב את ארצותיהם ולעבור לארץ–ישראל . מפנה דרך במחשבתם של רבנים רפורמיים מתנגדי הציונות התרחש ב , 1903– בעקבות הפרעות בקישינייב . הרב אמיל גוסטב הירש , מראשי המתנגדים לציונות , מיתן את דעתו והיה נכון לראות בארץ–ישראל מקלט ליהודים נרדפים . בעקבות הצהרת בלפור ב1917– פחתה בין הרפורמים אף יותר ההתנגדות לציונות , ורבנים שלפני כן הסתייגו ממנה , כקאופמן קולר , קיבלו את ההצהרה בברכה . הציונות היתה נושא קבוע לדיונים ולוויכוחים בוועידות רבני התנועה ועל דפי כתבי העת הרפורמיים . למרות האי הסכמה לא יצרה הציונות קרע של ממש בתנועה הרפורמית ורבנים ציוניים ולא ציוניים המשיכו בקשרי עבודה ושיתפו פעולה בהנהגת התנועה . כך , לדוגמה , שימש ברנרד פלזנטל הציוני סגן נשיא ועידת הרבנים הרפורמית , גם כשהתנועה ככללה עדיין לא היתה ציונית . בשנים שבין מלחמות העולם השתנתה עמדתה של התנועה הרפורמית כלפי הציונות . השינוי נבע מהתפתחויות רחבות , בתוך התנועה הרפורמית ומחוצה לה , והיה קשור בראש ובראשונה בבדק בית כללי שערך דור חדש של מנהיגים רפורמיים בתנועה ובמטרותיה . הם ראו בעמדות התנועה בתקופתה ה"קלאסית" ( 1918-1870 ) עמדות רדיקליות מדי וביקשו לאמץ מחדש תפיסות ומנהגים מסורתיים יהודיים . הניאו–רפורמים , שוויתרו על תפיסת השליחות האוניברסלית ההתנגדות לציונות נעשתה בזמן מלחמת העולם השנייה לעמדת מיעוט בתנועה הרפורמית . בשנות ה50- הוקם בירושלים קמפוס להוראה ומחקר של ההיברו יוניון קולג . ' בתמונה : ראש הממשלה דוד בן-גוריון בטקס ההקדשה של הקמפוס הירושלמי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא