תגובות ההלכה לתהליכי המודרניזציה והחילון

עמוד:179

החילון , עוררה החריגה מההתנהגות הזאת פחות ופחות תמיהה וביקורת . לפיכך נהפכה ההזדהות עם התורה ועם המסורת הדתית מתוך הכרה ומתוך רצון לסיבה העיקרית לקיום אורח חיים מסורתי–הלכתי בעידן המודרני . הסתמכות בלעדית מעין זו על רצוניות , בכל הנוגע לאורחות החיים של הפרט , של המשפחה ושל הקהילה , לא התקיימה מעולם בעבר . וכיוון שהמחויבות נעשתה לוולונטארית , ואידיאולוגיות חילוניות מיליטנטיות משלו בכיפה באירופה , מצאו יהודים רבים לנכון להתנתק מנורמות היהדות המסורתית באופן עקרוני . בארצות הברית , וכן בארצות האיסלאם , לא שררה אווירה חילונית אידיאולוגית ( מסיבות אחרות בכל אחד מן המרחבים האלה , ( וההשתייכות לקהילה דתית נחשבה ראויה וחיובית בעיני התרבות הלא יהודית . בארצות האלה יהודים רבים לא התפלמסו מבחינה עקרונית כנגד הנורמות המסורתיות של החיים היהודיים , אך מבחינה מעשית קיימו אותן במידה חלקית בלבד . הדבר הזה אמור גם בנוגע לרפורמים , שמרביתם לא היו אדוקים ביותר בקיום אותן הנורמות היהודיות שבהן דגלו ברמה העקרונית . להדיר או לא להדיר ? משבר הסמכות האופייני למציאות המודרנית העמיד את חכמי ההלכה בפני כמה לבטים יסודיים . אחד מהם היה , איך להתייחס ליהודים שאינם חיים על פי ההלכה ? סוגיה קונקרטית המדגימה את העניין הזה היא שאלת היחס כלפי 'מחלל שבת בפרהסיה . ' על פי ההלכה הקדם–מודרנית הקלאסית , יהודי המחלל שבת בזדון ובפומבי נחשב כמי שהפקיע את עצמו ממחויבות לתורה . התוצאות המעשיות היו שכשירותו לעדות ( בבית דין וכעד לעסקאות ממוניות ) בטלה , וגם אבדה נאמנותו בעניינים ריטואליים ( כגון , לומר אם אוכל מסוים כשר . ( כמו כן הוא לא נחשב כשיר לפעילות בתחום התפילה ( לא נחשב למניין , לא עלה לתורה וכד . ( ' ואולם הנורמות האלה של הדרת מחללי שבת בפרהסיה נקבעו בזמן שהתופעה עצמה היתה נדירה מאוד . האם שינויי הנסיבות האופייניים לעולם המודרני אמורים לשנות את הפסיקה ההלכתית בנוגע למחללי השבת בהווה ? אבן דרך חשובה בהתייחסות לכך היא תשובתו ההלכתית של הרב יעקב עטלינגר , מחשובי רבני גרמניה במאה ה . 19– בתשובה הזאת , שנכתבה ב , 1860– הוא מכיר בייחוד של מאפייני המודרנה , לעומת העבר , ומודה : "עד כאן דיברנו מעיקר הדין , איך לדון מחללי שבת בפרהסיא . אבל לפושעי ישראל שבזמננו , לא ידענא מה אדון בהם . " הוא מציין שרבים מהמחללים שבת בהווה מביעים בכל זאת זיקה למסורת , באופנים אחרים ; מי שבעצמם לא התנתקו משמירת שבת , אלא כבר נולדו למציאות שבה חונכו לכך בידי הוריהם , אפשר שניתן לטעון לזכותם שאינם פועלים נגד המסורת בזדון ( אלא הם בגדר 'תינוק שנשבה ( ' ועל כן נורמות ההדרה מעולם לא כוונו אליהם . מסקנתו היא שקיימות שתי חלופות הלכתיות , שהוא אינו מכריע ביניהן : "לכן לעניות דעתי , המחמיר ... תבוא עליו ברכה . אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו . " אפשר לתאר את ההלכה האורתודוקסית בעת החדשה כמפולגת בין החלופות האלה . הפלג המסתגר יותר , שאפשר לכנותו הפלג החרדי , נטה להמשיך בהדרה של מחללי השבת , בטענה שריבוי עבריינים אינו סיבה לוויתור על עמדות תורניות קדומות . אדרבה , טענו מקצת החרדים : דווקא כיום ראוי להחמיר יותר מאשר בעבר , ולהדיר לא רק את מי שמחלל שבת בזדון , אלא גם – ובעיקר – את מי שעושה כך באופן תמים לגמרי ! כך כותב בספר השו"ת תשובות והנהגות הרב משה שטרנבוך ( מראשי העדה החרדית בירושלים , ( כי אם בעבר כוונה ההדרה רק כלפי מי שחילל שבת מתוך התרסה וזדון , הרי שבהווה יש להדיר ביתר שאת דווקא מי שמחלל שבת בלא כל אשמה , כי את מחלל השבת התמים "מדמין [ שומרי הדת ] לקרבו , [ ועקב כך החרדים ] נאחזין בדרכיו ומסוכן יותר ... ואף שלא מתכוון לקלקל , עצם הקירוב זה לזה מקלקל , וראוי לגזור [ עליהם הדרה ... [ מה שאין כן במחלל שבת בפרהסיא ... במרד ובמעל – בלאו הכי לא מתקרבים לו כל כך . " ואולם פלג אורתודוקסי אחר סבר שבהווה אין יסוד הלכתי להדיר את מחללי השבת . כך קבע מפורשות במלמד להועיל הרב דוד צבי הופמן , מבכירי הרבנים האורתודוקסיים בגרמניה בדור שאחרי הרב עטלינגר , כי העובדה שמחללי השבת הם רוב ושומריה מיעוט – מחוללת מהפך גם מבחינת יחס ההלכה : " אם רוב ישראל זכאין ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה , הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה , ופורש עצמו מכלל ישראל . אבל , כיון דבעוונותינו הרבים רובם פורצים הגדר , תקנתם קלקלתם . היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך [ לחלל שבת ] ואין צריך לעשות בצנעה . ו [ חילול שבת ב ] פרהסיא שלו – כ [ חילול שבת ] בצנעה [ בימים עברו , ואינו גורר הדרה . " [ בדומה לו כתב הרב בן–ציון עוזיאל , הרב הספרדי הראשון של מדינת ישראל , מאמר הלכתי מפורט בכתב העת הרבני המאור , ובו הציע להתקין תקנה , שתיתן לגיטימציה לעדות בבתי דין תורניים מפי מחללי שבת וחוטאים אחרים בעברות שבין אדם למקום . הדרה , פרישה – וערך השלום הדרה של סוטים היא דרך הלכתית אחת ליצור חיץ בין 'טובים' לבין 'רעים ; ' דרך אחרת היא זו של פרישה , של הקמת קהילה נפרדת . הראשונים שהלכו בדרך זאת , עוד בתקופה הקדם–

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא