דוד בן–גוריון

עמוד:122

מרחיקת לכת על עיצוב פניה של החברה הישראלית , לא רק לשעתה , אלא גם לימים שלאחריה . דת ומדינה כמו בכמה תחומים אחרים – ואולי יותר מבתחומים אחרים – התאפיינה גישתו של בן–גוריון למקומה של הדת בחיי העם והחברה בדו–ערכיות מובהקת . האבחנה הבולטת והמהותית ביותר היא בין המעגל האישי–הפרטי לבין המעגל הציבוריהלאומי . כבן 14 היה הנער דוד גרין כאשר אביו , שהיה נערץ ואהוב עליו כל חייו , סטר על פניו בחוזקה משנודע לו שבנו חדל מהנחת תפילין . הנער לא נרתע , והאב נאלץ להשלים עם תהליך " התפקרותו" של הבן . מכאן ואילך נהג כאדם חילוני , שהיה מודע לחילוניותו , וככל שנגעו הדברים לחייו האישיים או להשקפותיו הפרטיות , לא התפשר על עקרונותיו : הוא נישא לפולה בנישואים אזרחיים בעיריית ניו יורק ; למעט מקרה חריג אחד , הוא נמנע בכל שנותיו בארץ מביקור בבית הכנסת ; הוא גרס כי התביעה לכיסוי ראש אין לה שום ביסוס תורני והוא סירב בתוקף לחבוש כיפה , אף כשהשתתף בהלוויות דתיות ; הוא לא שמר שבת , לא קיים קבלת שבת ואף לא ערך סעודת שבת ; הוא לא צם ביום כיפור , לא ערך את ליל הסדר , ואף לא התנזר מאכילת חמץ בפסח ; בביתו לא נשמרה הכשרות , והוא אף גרס כי זכותו של כל יהודי , אם ירצה בכך , לאכול בשר חזיר ; הוא לעג לגיור הדתי והסתמך בכך על תיאורי המקרא הנוגעים לנישואיו של משה לאישה הכושית וכמובן על סיפור רות המואבייה ; הוא התנגד לזיהוי יהדותו של אדם רק על פי יהודיותה של האם , וגרס שכל אדם שחש עצמו יהודי והוא חי בארץ , מדבר עברית ומחנך את ילדיו לשרת את המדינה , יוכר כיהודי . אפילו בדרך התמכרותו לתנ"ך היה היבט מובהק ומופגן של תפיסתו החילונית , לא רק בביטוי החיצוני של סירובו לחבוש כיפה כשניהל בביתו את חוג המקרא שיזם יחד עם הפרופ' חיים גבריהו , אלא בעצם הצגת התנ"ך כמסמך המכונן של העם ושל תרבותו , שהיתה מלווה בהפניית גב לתורה שבע"פ ולעולם ההלכה . ( ר' ערך התנ"ך בהוויה הישראלית במדור זיכרון , מיתוס והיסטוריה ( . אבל היה פער מרחיק לכת אצל בן–גוריון בין המעגל האישי למעגל הציבורי , בייחוד בתקופה של ההיערכות להקמת המדינה וכהונתו כראש ממשלתה . מאז בחירתו ליו"ר הנהלת הסוכנות ( 1935 ) עד התפטרותו הסופית מראשות הממשלה ( 1963 ) חתר להקמת קואליציות עם הציונים הדתיים . בכל תשע הממשלות שעמד בראשן שיתף את נציגי הציונות הדתית , ורק בארבע מהן שיתף את נציגי מפ"ם , שותפתו לתנועת העבודה . הצעד הבולט ביותר היה ההסכם עם אגודת ישראל מיוני 1947 ( שכונה לימים "הסכם הסטטוס קוו ; " ר' ערך סטטוס קוו בענייני דת במדור מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני , ( שהניח את היסוד לשיתופם של החרדים בממשלה בראשית ימי המדינה . גישתו חייבה התפשרות מתמדת עם התביעות הדתיות ודחיית הלחץ מצד גורמים חילוניים , במפלגתו ומחוצה לה , לחוקק חוקה דמוקרטית–חילונית שתתבסס על הפרדת הדת מן המדינה , או , למצער , לחוקק חוקים שיבטיחו לא רק את חופש הדת אלא גם את החופש מדת ( נישואים אזרחיים , קבורה חילונית , תחבורה ציבורית בשבת ועוד . ( הוא ביטא רגישות לביקורת החריפה שמתחו המפלגות הדתיות בראשית ימי המדינה כלפי היחס לחינוך של ילדי העולים מארצות האיסלאם בכלל ומתימן בפרט . הוא הצדיק במידה רבה את האשמותיהן כי מדיניות " כור ההיתוך" נהפכה לפרקטיקה של כפייה אנטי–דתית . בכל מיני הזדמנויות הציג בן–גוריון שלושה עקרונות שהנחו אותו ביחסו לדת ולמקומה במדינת ישראל : המדינה חייבת לאפשר ליהודי הדתי לקיים את אורח חייו היטב יותר מכל מקום אחר בעולם ; היא חייבת להבטיח צביון יהודי לחיים היהודיים במדינה ; ולהבטיח את חופש המצפון . הוא היה מודע היטב למתח האפשרי , השורר בין שלושת העקרונות , ובייחוד כאשר הם היו נתונים לפרשנויות שונות ואף סותרות . בן–גוריון אימץ פרקטיקות פשרניות , והקו המנחה אותו , יותר מכול , היה טיפוח מה שכונה לימים "הברית ההיסטורית בין מפא"י לדתיים . " מבקריו האשימו אותו כי הוא נושא באחריות , יותר מכל מנהיג אחר , להתפתחותה של מציאות מעוותת שבה גילויים של כפייה דתית נעשו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית ; מציאות ששמה לאל את התקווה כי דמות המדינה תהיה פועל יוצא של הרוח הדמוקרטית–החילונית שפיעמה במקימיה , כמו שהיא באה לידי ביטוי גם בהכרזה על הקמת המדינה " ) מגילת העצמאות ;( " מציאות שבה התעצם עולם הישיבות החרדיות , המשמשות גם מקלט מפני הגיוס לצה"ל וגם תחליף לעבודה יצרנית . בן–גוריון נהג להסביר כי המניע העיקרי למדיניותו בסוגיות האלה נגזר מדאגתו לאחדותו של העם היהודי . יריביו ייחסו זאת לתפיסה אסטרטגית , שלפיה שלטון מפא"י יובטח בעתיד רק אם תשקוד על חיזוק השותפות עם מחנה הציונות הדתית . בכמה דברים שאמר בן–גוריון עצמו ניתן למצוא אישוש להערכה הזאת . " הברית ההיסטורית , " שבן–גוריון היה אדריכלה הראשי , לא עמדה לו בשנים הסוערות ב"פרשת לבון : " השרים הדתיים חברו לוותיקי מפא"י והסתייגו ממאבקו . ב , 1965– לאחר שפעל להקמת רשימה עצמאית לבחירות , הוצא ממפא"י והקים עם משה דיין ושמעון פרס את רשימת פועלי ישראל ( רפ"י , ( והיא זכתה ב10– מנדטים בלבד . כעבור זמן ( משהתאחדה זו עם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא