ציונות דתית

עמוד:96

תהליך החזרה בתשובה של עם ישראל אל התורה . על יסוד האמונה הזאת יש מקום לגמישות הלכתית מסוימת המאפשרת שותפות ארעית בבניין הארץ עם 'חוטאים' על בסיס מעשי , מתוך תקווה שעצם שותפות החיים בארץ תחולל את תהליך התשובה . . 2 ההנחה השנייה , המרחיקה לכת עוד יותר , ייחסה ל'חופשיות' עצמה תפקיד פוזיטיבי יחסי במהלך הגאולה . החופשיות , לפי ההנחה , היא כלי ביד ההשגחה עצמה – משהו בדומה לדיאלקטיקה של "עורמת התבונה" של הגל – לשם השגת התכלית ההיסטורית של הגאולה . עם ישראל התרחק בגלות מענייני החול והשקיע את עצמו בקודש . הגאולה מחייבת שיבה אל תחום החול . החופשיים מצטיינים בכישרונות ובסגולות מעשיות ואלה מקנים להם יתרון על החרדים בכל מה שנוגע להנחת היסודות החומריים של הבניין הציוני . לפיכך יש להם מעמד עדיף מזה של שומרי המצוות בשלב הראשוני של ההגשמה . ואולם אל להם בשום אופן להיות הגורם הדומיננטי בקביעת דמותו הרוחנית של היישוב בארץ–ישראל . את הביטוי התיאולוגי הנועז והמקיף ביותר לתפיסה הזאת מוצאים בכתביו של הרב קוק , אבל שורשיה מצויים כבר בהגות של הראשונים . בסיכומו של דבר , היה משהו פרדוקסלי בעמדת הציונות הדתית : היא קיבלה , למעשה , את ההנחה שהלאומיות החילונית היא הדרך היחידה הפתוחה לפני יהודים חופשיים לדבוק בזהותם היהודית , אך נרתעה מלהכיר בלגיטימיות של דרך זו ובזכותה להיות מוכרת כשווה לתפיסה הדתית בתוך התנועה הציונית . בגרעיניה העיקריים המשיכה תיאולוגיה זו להיות שליטה בקרב המנהיגות הרבנית של הציונות הדתית עד זמננו ממש , והבעייתיות שיש בה קבעה לא במעט את האמביוולנטיות העמוקה שלה כלפי הציונות וכלפי משטרה הדמוקרטי של המדינה . בפעילות למען יישוב הארץ התגלו במהרה מוקדי החיכוך המעשיים שבין שני המחנות סביב שני עניינים מרכזיים : . 1 הפצת הרעיון הציוני בקרב הציבור היהודי , אם באמצעות תעמולה ישירה ואם באמצעות חינוך . הציונים הדתיים דרשו לעצמם את האפוטרופסות על התעמולה ועל החינוך וסירבו להכיר בזכותם של ציונים חופשיים לחנך את הדור הצעיר לפי רוחם ולהפיץ את דעותיהם בציבור , שרובו עדיין היה שומר מצוות ונתון להשפעתה של המנהיגות הרבנית . היה ברור למדי , שבלי מידה של מודרניזציה של החינוך , אי אפשר לטפח את הרעיון הלאומי . הציונים הדתיים עצמם הבינו זאת , אך הם נרתעו מלחולל את השינויים ההכרחיים משום שחששו מהתגברות ההתנגדות של החרדים לציונות . . 2 סוגיית אורחות החיים של המתיישבים החדשים בארץישראל ואופייה של הפרהסיה היהודית החדשה ההולכת ונרקמת בארץ הקודש היתה חמורה לא פחות . בראשית התקופה היה מוסכם על הכול – חרדים וחופשיים כאחד – שההתיישבות בארץ–ישראל מחייבת את המתיישבים לקבל עליהם עול מצוות ולשמור על פרהסיה יהודית . הציונים הדתיים תבעו למסור לידיהם את הפיקוח על אורח החיים במושבות החדשות . החופשיים קיבלו את התביעה הזאת מנימוקים טקטיים . ואולם אופייה של ההתיישבות בארץ לא היה תלוי רק בחובבי ציון . גלי העלייה שהגיעו לארץ , בעיקר במהלך שנות ה90– של המאה ה , 19– אמנם הושפעו מן התנועה הלאומית , אך לא היה בכוח ההנהגה המרכזית לפקח עליהם . רבים מן העולים לא היו מוכנים לקבל עליהם את אורח החיים הדתי , ומובן שהם שיוו ליישוב החדש אופי חילוני הרבה יותר ממה שהציונים הדתיים ציפו לו . בשנות ה90– התגבשה האידיאולוגיה של אחד העם שנתנה לגיטימציה ברורה לציונות החילונית ושימשה אתגר ברור לשומרי המצוות . אשר על כן היה שיתוף הפעולה מלווה במשברים תכופים . רובה של המנהיגות הרבנית באירופה נעשה עוין את הציונות יותר ויותר , ורק מעטים מן הרבנים היו מוכנים לתמוך בציונות בגלוי . הקמת "המזרחי" המשברים נמשכו גם לאחר הופעתו של הרצל , שניסה בכל כוחו לקרב את שומרי המצוות לתנועה , בעיקר משיקולים פוליטיים . ואכן אלה תמכו בו כמעט ללא סייג , כי הוא סירב לכלול את הפעילות התרבותית במסגרת הפעילות הציונית . ואולם עם הופעתה של "הפרקציה הדמוקרטית" בהנהגת ליאו מוצקין וחיים וייצמן , שהושפעה מאחד העם , גברה הדרישה לכלול את פעולות התרבות בפרוגרמה של התנועה ( פולמוס התרבות . ( הציונים הדתיים התנגדו לכך בתוקף . על רקע זה הוקם ארגון "המזרחי" בראשותו של הרב ריינס ( וילנה , ( 1902 ששאף לאחד את כל הציונים הדתיים על בסיס של ציונות פוליטית טהורה , אבל למעשה חתר לתת לציונות צביון דתי , ונכון יותר : לעשות את הציונות לדתית ואת הדתיים לציונים . כעבור זמן הוגדרה המטרה שלו שוב : הקמת מדינת התורה בארץ–ישראל , כלומר מדינה שכל חוקיה ואורחותיה אמורים להיות כפופים לסמכות התורה . בסופו של דבר השלימה הציונות הדתית בהדרגה עם העיקרון הדמוקרטי של התנועה הציונית , למצער השלמה פרגמטית , ואף למדה לנצל אותו לטובתה . ראשיתו של התהליך הזה היתה בוועידת מינסק , ( 1902 ) שבה הכיר המזרחי בזכויות שוות לחינוך הדתי והחילוני . ברם חלפו עוד עשר שנים עד שאושרה ההכרה הזאת אישור פורמלי בקונגרס הציוני . מי משומרי המצוות שלא היו מוכנים להכיר בכך פרשו מן התנועה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא