ציונות סוציאליסטית

עמוד:82

" טהורה" ומשוחררת מחתירה סוציאליסטית "נוכרית" ל"חברה צודקת . " ה"מוניזם" הזה , ה"חד–נס , " כפי שכינה ז'בוטינסקי את גישתו , הוא חילון למטרות פוליטיות של תפיסה דתית יהודית יסודית , של דבקות באל אחד בניגוד לעבודת אלים רבים . ז'בוטינסקי טען כי על הציונות לפנות לתנ"ך ולשאוב ממנו את הפילוסופיה החברתית שלה , במקום לאמץ רעיונות סוציאליסטיים מערביים . בהזדמנות אחרת הוא הצהיר בפשטות שלא אכפת לו מה יהיה "צבעה החברתי" של המדינה היהודית ; גם אם יהיה צורך להקים מדינה דתית אורתודוקסית , שבה יהיה עליו "לאכול געפילטע פיש מדי בוקר בבוקרו , " או מדינה דוברת יידיש – אפשרות שלא הרנינה את לבו – הוא יתמוך בהקמתה . מה שחשוב , לגבי דידו , הוא הרצון לכונן מדינה , וכל השאר טפל . רעיון מודרני אחד , רעיון המדינה–אומה , היה בעיניו מטרה בפני עצמה . בן–גוריון ניסח את המענה המשכנע ביותר של השמאל . כל תנועה לאומית , טען , עשויה להיות טובה או רעה , תלוי בתוכנה החברתי , והציונות אינה יוצאת מכלל זה . תיתכן ציונות פאשיסטית ותיתכן ציונות סוציאל–דמוקרטית . לשאלה אם המדינה היהודית תגשים ציונות זו או אחרת נודעת חשיבות רבה . לא פחות חשובה היא השאלה אם תהיה התרבות היהודית פתוחה לעולם הרחב . השאלה החשובה איננה אם יש או אין " תערובת , " אלא באיזה סוג תערובת מדובר . אנשי התנועה הציונית–הסוציאליסטית , הוסיף לטעון בן–גוריון , הם פטריוטים של האנושות ושל העם היהודי ; הם רואים בעצמם חלק מתנועת עבודה בינלאומית , ונשי התנועה נאמנות לתנועות הנשים הבינלאומיות . המחויבויות המגוונות הללו דומות למעגלים החוצים זה את זה , ולא מנוגדים זה לזה . אפשר להתווכח על ערכים סוציאליסטיים , קפיטליסטיים ואפילו פאשיסטיים , אך ההתעקשות על "טוהר" לאומי חסר צבע חברתי היא בבחינת אחיזת עיניים . שכן לא תיתכן מדינה ללא חברה . הניצחון במאבק עם הימין הטיעון הזה נותן מענה לשאלה מדוע נחלה תנועת העבודה ניצחון מכריע במאבקה עם הימין : תנועת העבודה היתה עסוקה , למעשה , בבנייתה של חברה . החיבה שנטה ז'בוטינסקי לדקלומים סמליים התנפצה אל סלע כושר הארגון המעשי שהראתה תנועת העבודה . ז'בוטינסקי היה אמן המחווה הרטורית , ואילו בן–גוריון הצטיין בחיבור שבין אסטרטגיה פוליטית להישגים מיידיים . שני היריבים אמנם ביקשו , בנקודה מסוימת , להגיע פשרה , אך חברי ההסתדרות ( במשאל שנערך ביניהם בשנת 1934 אם לקבל או לדחות הסכם עם ז'בוטינסקי שהציע אז בן–גוריון ) הצביעו נגד קבלתה . עד אמצע שנות ה30– כבר היתה מנהיגותה של תנועת העבודה ביישוב איתנה , מקומה בתנועה הציונית העולמית היה מבוסס , ואילו הימין הציוני נקלע לעמדה מבודדת . כדי להתגבר על הימין , יזמה תנועת העבודה קואליציות שונות עם מפלגות ציוניות לא סוציאליסטיות ( הן דתיות והן ממעמד הביניים ) שאפשרו לה להבטיח את תמיכת הרוב בגופים לאומיים כגון ההסתדרות הציונית העולמית . ( הדבר הזה עתיד לקרות כעבור זמן גם בכנסת ( . ואולם המדיניות הזאת חייבה פשרה תפיסתית חשובה מצדה של תנועת העבודה . אם קודם לכן גונן בן–גוריון על ה"שעטנז" ועל הרעיון שהלאומיות היהודית יכולה להיות פתוחה לעולם ולערכי הדמוקרטיה החברתית גם תוך כדי חתירה לפתרון השאלה היהודית , הרי מעתה קיבל , לפחות במובלע , רעיון ה"שעטנז" הציוני–הסוציאליסטי צורה של בריתות עם תנועות שאינן נמנות עם מעמד הפועלים . במילים אחרות , גישתה של תנועת העבודה אל הנושא המעמדי לא יכלה להיות רציפה ואחידה . לפני שנות ה30– זיהתה תנועת העבודה , בקווים כלליים , את האינטרס המעמדי עם האינטרס הלאומי . ואולם משעה שהמעמד הבינוני החל לצבור עוצמה ונוכחות בהתפתחות היישוב העברי בארץ , ותנועת העבודה החלה בקואליציה עם מפלגות שלא קיבלו את הרעיון שמעמד הפועלים הוא מעמד "אוניברסלי , " כבר לא ניתן לקיים זיהוי מלא בין הלאום למעמד ונדרשה הפרדה בין הקטגוריות הפעילות האלה והעדפת הראשונה על פני השנייה , כדי לאפשר לתנועת העבודה ולבעלות בריתה לתפקד במסגרת משותפת – המסגרת הלאומית . בן–גוריון לא נתן ביטוי מפורש לשינוי הזה , שמאז ואילך נעשה פשוט לחלק מן ההיגיון הפוליטי של תנועת העבודה . קשייה של תנועת העבודה ותזוזתה הרעיונית דמו מבחינות רבות לאלה של הסוציאליסטים האירופיים , שקיבלו את טענתו של ברנשטיין כי תחזיותיו של מארקס על המבנה המעמדי לא יתגשמו . הם הגיעו למסקנה שאת המטרות הדמוקרטיות החברתיות ואת האינטרסים של מעמד הפועלים אין לקדם באמצעות מהפכה , אלא באמצעות רפורמות חברתיות ובקואליציות עם בעלי ברית לא פרולטריים במסגרת פרלמנטרית פוליטית . וכך , באמצע שנות ה , 30– כבר היו ל"שעטנז" של התנועה הציונית–הסוציאליסטית שלושה היבטים סוציאליסטיים שונים . היא קיבלה אופי ברנשטייני במדיניותה הציונית הרחבה , הקואליציונית ( משמע , הלאומית ;( היא בנתה , כמו הסוציאל–דמוקרטים האוסטריים , תשתית סוציאליסטית אדירה ; ועמדו לרשותה רשתות רחבות היקף של קואופרטיבים של עובדים ויישובים שיתופיים , שאפשר לראות בהם צאצא רחוק של הסוציאליזם הנארודניקי הרוסי . בארבעת העשורים הבאים היתה תנועת העבודה לתנועה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא