תל–אביב – קלות הדעת והנשיאה בעול

עמוד:381

גבירות העיר בשפת האויב הצרפתי , והיו מנשקים את ידיהן כראוי . על אותם אירועי ימי המלחמה כתבו , למשל , אשר ברש בספרו כעיר נצורה , ונחום גוטמן , שאף עיטר את ספריו על אותם ימים ברישומי תל–אביב של אז . רישומים אלו , כמו רישומים אחרים של גוטמן על תל–אביב של אותם ימים , הם בעצם מעין 'ציורים מהזיכרון' שצוירו שנים רבות אחר כך . גוטמן כמעט ולא צייר את תל–אביב . הוא ביכר לצייר את יפו וסביבותיה , את הגברים הערבים , את נשותיהם רעולות הפנים ואת פרדסיהם . הללו היו מסתוריים וצופני סוד בעיניו . בסוף חורף 1917 פתחו האנגלים בהתקפה שנערכה ממצרים דרך מדבר סיני והגיעו עד שערי עזה ובאר–שבע . ג'מאל פחה , שעמדותיו נתקשחו , ציווה על גירוש התושבים היהודים משטחי הקרב הצפויים , ובייחוד מתל–אביב . בני העיר התארגנו והקימו " ועד הגירה" בראשות מאיר דיזנגוף . מן המושבות הגיעו עשרות עגלות שנועדו לעזור למגורשים , שבהם תלמידי גימנסיה הרצליה , והללו יצאו בצורה מסודרת ומאורגנת ונתפרשו בכל הארץ : מפתח–תקוה וכפר–סבא ועד מושבות השומרון והגליל . על אחת העגלות ישב יוסף חיים ברנר , מורה בגימנסיה , לימים סופרה הגדול של ארץ–ישראל . ג'מאל פחה התיר לקבוצת צעירים להישאר בעיר רק כדי לשמור על בתיה . צעירים אחרים , שסיימו זה עתה את המחזור הראשון של הגימנסיה , התגייסו לצבא התורכי כקצינים . אחרים הצטרפו לקיבוצים והיו אחר כך בין מנהיגי תנועת הפועלים : משה שרתוק–שרת , שר חוץ וראש ממשלה לעתיד ; אליהו גולומב – ראש ה"הגנה ; " דוב הוז – ממנהיגי ההסתדרות ; דוד הכהן – ממייסדי "סולל–בונה" ואחרים . על אכזריותם של התורכים היה ידוע לכול , אבל אל יהודי הארץ הם התייחסו במתינות יחסית . אולי נבע הדבר בגלל הלחץ שהפעיל השגריר האמריקני היהודי , הנרי מורגנטאו , בקושטא , ואולי גם בשל התערבותם של הגרמנים , שבין הלוחמים בצבאם היו יהודים מאיר דיזנגוף , ראש העירייה הראשון של תל-אביב . כאן : רוכב על סוס ( עם "זקן השומרים" אברהם שפירא ) בראש תהלוכת ה"עדלידע" בפורים 1934

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא