ורשה כמרכז תרבות יידיש

עמוד:350

חיות , ( בשיריו העבריים של אורי צבי גרינברג שנכתבו עד לעלייתו של המשורר ארצה , בשירים ובמחזות של מתתיהו שוהם , המחזאי הסימבוליסטן העברי הגדול . ואולם ההתאוששות היתה קצרת ימים ומדומה . העידה על כך ההתרופפות המהירה של הצפירה , שכל הניסיונות לקיימו עלו בתוהו . עם גסיסתו של העיתון בשנות ה20– הקיץ הקץ על העיתונות היומית העברית בוורשה ובפולין כולה . גם הוצאות הספרים מיהרו להתרחק מבירת פולין בכיוונים שונים – ברלין הוויימארית , ניו יורק , תל–אביב . שקיעתה של התעשייה המו"לית והעיתונאית הבריחה את המשכילים והסופרים העבריים שניזונו ממנה . רובם הגיעו באמצע שנות ה20– לארץ–ישראל והתבססו בה . אין פירושו של דבר שהמרכז העברי הפולני בכללו ושמוקדו הוורשאי בפרט נאלמו ושותקו בבת אחת . הרזרבות התרבותיות הגדולות והעוצמות הפנימיות המתחדשות לא הניחו לדבר שיקרה . בשנות ה30– הופיע בפולין ובעיקר בבירתה חוג סופרים עבריים צעירים מבטיחים , שהבולט שבהם היה המשורר האקספרסיוניסט רב הכישרון דב בר פומרנץ . היו גם אהרן צייטלין , משורר מודרניסט דו–לשוני , שעיקר יצירתו ביידיש ; מלכיאל לוסטרניק הלודז'אי , בעל הסגנון העברי המודרני–החי , הכמעט ארצישראלי ; משה בסוק , מפעילי מרכז "החלוץ" בוורשה , שנעשה עם בואו לארץ–ישראל לאחד ממעצבי סגנונה של "שירת ההתיישבות העובדת . " היו גם חוקרים ומבקרים שכתבו עברית ( מנחם א' שטיין , שהרצה במכון למדעי היהדות בוורשה על תולדות ישראל בתקופה ההלניסטית ועל ספרות ישראל בימי הביניים ; בן–ציון בנשלום הקלאסיקן , שאף הוא הורה באותו מכון . ( הפעילות הציונית נמשכה בכל עוזה הן על ידי פעילים בני המקום והן על ידי שליחי התנועות הציוניות שהגיעו מארץ–ישראל . פעילות זו הצמיחה פובליציסטיקה בעברית ( אף כי העיתונות הציונית בת הזמן כבר נכתבה בעיקרה ביידיש , ( כגון מאמריו הפוליטיים המבריקים של משה סנה . נוסדו כתבי עת ספרותיים והגותיים , כגון בסך , ( 1932 ) הירחון ראשית , ( 1933 ) הרבעון תחומים – ( 1938-1937 ) רובם לא הוציאו את שנתם . ואולם כלל הפעילות הזאת עמדה בסימן קוצר הנשימה ותחושת השוליות . ורשה העברית שהיתה מרכז נהפכה לשוליים . הסופרים והמלומדים העבריים שיכלו לעזוב אותה – עזבוה . האחרים חיו ופעלו בתחושה ברורה שהם רחוקים ממוקד היצירה התרבותית והספרותית בעברית , שהועתק ממזרח אירופה לארץ–ישראל . רובם שאפו להגיע לארץ , פרסמו את יצירותיהם בכתבי העת הארצישראליים , קיבלו עליהם את נורמות הסגנון ואת ההטעמה וההגייה הארצישראליות המלרעיות . העשייה הציונית התנהלה באורח מובן מאליו על בסיס ההנחה שהארץ והנעשה בה הם העיקר ואילו "הגולה" היא בבחינת טפל אלא אם כן היא מגייסת מתוכה את המשאבים האנושיים והכלכליים לשם חיזוקו של העיקר . ערב מלחמת העולם השנייה ועם פרוץ המלחמה נמלטו מוורשה מיטב העסקנים , הסופרים , המחנכים העבריים , ומצאו את דרכם לארץ–ישראל . מעטים היו אלה שנשארו עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה . רובם – כמו יצחק קצנלסון ודב בר פומרנץ – חלקו עמה את גורלה המר . ורשה כמרכז תרבות יידיש נתן כהן על פי תוצאות מפקד אוכלוסין שנעשה ב , 1931– הצהירו 79 . 9 % מיהודי ורשה כי שפת אמם היא יידיש – 7 . 8 % ) עברית ו – 13 . 3 % – פולנית . ( משמעותם הפוליטית של נתונים אלה רבה יותר ממשמעותם התרבותית , אך למרות זאת יש בהם כדי לשקף במידת מה את יחסי הכוחות בין לשונותיהם של יהודי ורשה . בתוך שנות דור ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה רכשה לעצמה ורשה שם ומעמד של מרכז תרבותי יהודי מוביל . בעשורים האחרונים של המאה ה19– נשתקעו בה סופרים ואנשי רוח בולטים ( ר' לעיל , ( שרבים מהם כתבו גם בעברית וגם ביידיש . סופרים אלה – וגם אחרים , שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית ואף מעבר לים – ניצלו את בתי הדפוס העבריים הרבים בעיר להדפסת ספריהם וכתבי עת שערכו ( בשנות ה30– של המאה ה20– היו בעיר 25 בתי דפוס שהדפיסו באותיות עבריות . ( כבר ב1890– היו בעיר עשרים חנויות ספרים יהודיות . ספרות יידיש בת הזמן , ומגוון כתבי העת החדשים והעיתונים היומיים ( שראשיתם ב ( 1905– נתנו ביטוי להכרה ביידיש כערך לאומי וכאמצעי תקשורת בעל ערך פוליטי ואידיאולוגי ולא רק ככלי תעמולה להפצת השכלה בקרב ה'המון . ' ב1906– הופיעו בוורשה חמישה יומונים ביידיש ( דער וועג , דער טעלעגראף , אידישעס טאגעבלאט , מארגענבלאט , די נייע צייטונג ) בתפוצה כוללת של 96 , 000 עותקים ביום וזאת לעומת שלושה יומונים עבריים ( הצפירה , היום , הצופה ) בתפוצה של 12 , 000 עותקים ויומון יהודי–פולני אחד Nowa ) ( Gazeta שהופץ ב 10 , 000– עותקים . בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחה עיתונות–יידיש בקצב מהיר . היא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא