פוסט–מודרניזם והתרבות היהודית

עמוד:316

רגש אשמה על אי מילוי חובותיהם באורח משביע רצון , והצורך לטפח את הפיקציה של ה'אחריות' לשם הצדקת הענישה . זיקתה של הפוסט–מודרניות לניטשה חד–משמעית וברורה ( בעיקר באמצעות עבודותיהם של פוקו ודלז . ( הזיקה לשני האחרים , מארקס ופרויד , מורכבת יותר . פרויד הפנה את תשומת הלב אל ההדחקות וההכחשות של דחפים ראשוניים שבהם קשורה התרבות והם מלווים את תהליכי ההפנמה הנורמטיביים של הילד או הילדה את דמות ההורים וערכיהם על ההיבטים האדיפליים שלהם . בכך חתר תחת מקובלות התרבות הרשמית ושימש השראה לפוסט–מודרניים . ואולם כיוון המחקר הפוסטמודרני מזהה את פרויד כדמות אב סמכותנית הכופה על מטופליו מערך מושגים המגדירים את 'האמת' של המטופל או המטופלת . כיוון שניתן להציג חלק מרעיונותיו העיקריים כנובעים מפרספקטיבה גברית 'דכאנית , ' הוא משמש מטרה מרכזית לביקורת פוסט–מודרנית הן מצד הוגות פמיניסטיות והן מצד הוגים כפוקו ודלז שראו בו מודרניסט 'לוגוצנטרי' מובהק . הוא הדין במארקס . הביקורת על הרדוקציה – הרכה או הקשה – של כל מושגי התרבות ויצירותיה ליחסי ייצור ביןמעמדיים שימשה מניע מרכזי לצמיחת הפוסט–מודרניות , לפחות , בצרפת . עם זה תיתכן ( ואף ישנה ) פרשנות של מארקס המדגישה לא את המודרניזם והלוגוצנטריות המובהקים של הקפיטאל , אלא את הפאתוס המשחרר של 'כתבי השחרות' ואת הרלטיביזציה של מושג האמת והורדתו מכס התבונה הנצחית העל–היסטורית לשדה המאבקים והפרספקטיבות של קבוצות היסטוריות . חשיפת המניעים ה'אידיאולוגיים' של תודעה כוזבת אצל מדוכאים / ות , שהיא אחת התרומות הגדולות של מארקס למדעי החברה , הינה מרכזית למגמה הפוסטמודרנית . מושג הדיכוי חורג כאן מיחסים בין–מעמדיים שעניינו את מארקס והולם גם יחסי גברים / נשים או מדכאים / מדוכאים קולוניאליים . גם ביקורת התרבות הפמיניסטית וגם הביקורת הפוסטקולוניאלית , לרבות מה שנלמד כאן ממארקס , הן חלק מן הפוסט–מודרניות . הביקורת הפמיניסטית מראה כיצד נחסמה לנשים הדרך להיות סובייקט מתוך ראייתן , מפרספקטיבה של פנטזמה או אידיאולוגיה גברית , כיצירי טבע הפועלות על פי דחפים אימפולסיביים ללא מודעות או מחשבה . לטענתה של ביקורת זו , אף שניתנה לנשים הזכות להיות אזרחיות בחברה המודרנית , נשללה מהן היכולת להיות אדם . ביקורת זו חותרת לכונן מערך מושגי שיאפשר לתאר את מגוון ההתנסויות של נשים מנקודת ראותן שלהן . הביקורת הפוסט–קולוניאלית חוקרת כיצד הוחדרו מושג הלאום החילוני או מושג המדינה הרציונלית לשבטים או עמים לא מערביים מתוך ניסיון ליצור מערכת מושגים שתהלום את החוויות הייחודיות של בני ובנות עמים אלה ואולי גם תעצב מושגים של ניהול חברתי שאינם מבוססים על שליטה ושלטון . גם ביקורת הדת שואבת את השראתה משלושת ההוגים המודרניים–פוסט–מודרניים האלה אך עיקר התמקדותם היא בביקורת על המודרנה החילונית . ביקורתם זו מאפשרת להפנות את תשומת הלב לכך שדמות האל כסמכות עליונה , המפילה אימה בהיותה כול יודעת וכול יכולה , לא נעלמה מן החיים המנטליים של מי שרואים ורואות בעצמם חילונים והיא אינה מתגלגלת רק לדמויות אחרות ומופנמות כאב , כאדון או כבעל המפעל ( ואחרים יוסיפו גם את כוהן הדת , הכומר , הרב או המטפל , ( אלא גם למושג הסובייקט החופשי . הסובייקט , על פי הפוסט–מודרנה , אינו אלא הבניה חברתית , תוצר של הפנמת דמות סמכותית , "אני" הלוקח על עצמו לכפות על עצמו את הנורמות החברתיות ובכך מדמה עצמו כחופשי ורציונלי . מורכבת לא פחות היא זיקתה של החשיבה הפוסט–מודרנית לסטרוקטורליזם . דה סוסיר בתחום הבלשנות התיאורטית ולוישטראוס בתחומי האתנוגרפיה , האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים , "שחררו" את המסמן הלשוני או התרבותי מן התפיסה ( הרומנטית ) שראתה אותו כקשור באופן טבעי , " אורגני , " למסומן ( הלשוני או התרבותי . ( הקשר השרירותי שקיים בלב הסימן בין שני איבריו ( המסמן והמסומן ) נראה " טבעי" רק בזכותה של המערכת הלשונית או התרבותית שבתוכה זוכה קשר זה לתפקוד קבוע . שחרור זה מאפשר לבצע פעילות ביקורתית ענפה בהפניית תשומת לב לכך שלא כל מה שנראה הכרחי ו"טבעי" במערכת אחת הוא הכרחי במערכת אחרת או בכל מערכת ( לשונית , ספרותית , אמנותית , חברתית או תרבותית . ( מצד שני חתרו הסטרוקטורליסטים ותלמידיהם לעצב ברמה הפורמלית ביותר "דקדוק אוניברסלי" ( של שפות , נימוסים חברתיים , סיפורים או מיתוסים . ( שאיפה זו , שלוישטראוס ראה בה את הדרך לגלות מה שמהותי לשכל האדם באשר הוא , העמידה אותם בחוד החנית של הרציונליזם המודרניסטי . פוסט–מודרניסטים ( כפוקו , דרידה , לאקאן , בארת , איריגאראי ואחרים ) למדו והפיקו הרבה מן ההיבט הראשון של הסטרוקטורליזם אך דחו את ההיבט האחר שלו כיומרת שווא "אוניברסליסטית" מערבית טיפוסית המוליכה לכפיית מבנים מערביים על חברות ותרבויות זרות . מורכבותם זו של קשרי הפוסט–מודרנה עם המודרנה נידונה במפורש בעיקר בכתביו של ז'אק דרידה . דרידה היה יהודי חילוני , פילוסוף ומבקר תרבות ממוצא אלג'ירי . לפי כתביו הראשונים אפשר לומר כי היתה לו שורה ארוכה של מורים : פוקו , אלתוסר , היידגר , הוסרל , פרויד ולוינס . אך לפחות שני מושגים מרכזיים שטבע מורים על תרומתו המקורית . אלה הם :

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא