|
|
עמוד:298
היהודים במרחב הים תיכוני המוסלמי ( ומעבר לו ) במהלך המאה ה19– ונגזר מהאפיון הכוללני של העולם המוסלמי , מנקודת המבט האירופית , כ"אוריינט , " או כ"לוונט . " המושג הזה ביטא את הטענה כי לחיים היהודיים במסגרת של העולם האיסלאמי ( בלי להביא בחשבון את ההבדלים הרבים שהתקיימו ב"מזרח" האיסלאמי , מצד אחד , ובמסורת ובאורח החיים של היהודים ב"מזרח" הזה , מצד אחר ) היה אופי נחות . הוא ציין את מה שהצטייר כהשפעה הגדולה שהיתה לתרבות הערביתהמוסלמית ה"נחשלת" על החברה היהודית , תרבותה ואורח חייה . במשך הזמן ניטשטשו ההבחנות בין התרבות היהודית המזרחית לתרבות היהודית–הספרדית " ) הספרדים ( " ונעשה בהן שימוש זהה – בדרך כלל בהנגדה לחברה היהודית האשכנזית , או האירופית . לעומת זאת , "חוכמת ישראל , " והיהודים הליברלים בגרמניה במאה ה , 19– פיתחו את מה שההיסטוריון יצחק שורש כינה ' מיתוס העליונות הספרדית' וראו ביהדות ספרד ( ופרובנס ) מודל נכסף ליחסי גומלין חיוביים ומפרים בין המיעוט היהודי לסביבתו , שהולידו 'תור זהב' שבין היתר היו אופייניות לו יהדות רציונלית , פתיחות לעולם האינטלקטואלי והתרבותי שבחוץ , חשיבה פילוסופית ופעילות יצירתית ענפה בתחומים כספרות יפה , פרשנות המקרא , לשון ועוד . הדימוי הזה הוליד רומנים היסטוריים על תולדות יהודי ספרד ובעיקר תחייה של היצירה הפילוסופית והספרותית של יהדות ספרד ( ופרובנס . ( הדיוקן של חברה יהודית ים תיכונית התגלה לגויטיין מתעודות הגניזה הקהירית , אבל המושג של מרחב גיאו–היסטורי ים תיכוני הופיע קודם שחיבורו ראה אור , תחילה בספרות האנתרופו–גיאוגרפית ובספרות המסעות של המאה ה , 19– ואחר כך בספרות ההיסטורית , והתקבל במחקר בעיקר בהשפעת חיבורו המונומנטלי של ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל : . 1949 , Mediterraneen a Epoque de Philippe II Fernand Bruadel , La Mediterranee et le Monde הספרות הזאת רואה במרחב הים תיכוני ( האיסלאמי והנוצרי כאחד ) חבל עולם בפני עצמו שהוא גם מרחב תרבותי בעל ייחוד ; זהו מרחב שאופייניים לו לא רק מפגשים חברתיים ותרבותיים ויחסי חליפין אינטנסיביים בין כל תושביו , אלא , בהשפעת תנאי הסביבה הטבעית , גם סדרי חיים דומים , ואף מנטליות דומה של " אדם ים תיכוני " . ( homo mediterranicus ) ספרי מסע וספרות יפה יצרו רפרטואר רחב של פריטי נוף ופריטים של תרבות אנושית שנתפסו כאופייניים וכייצוגיים למרחב הים תיכוני ולחברה האנושית החיה בו , שראתה בהם פריטים " ים תיכוניים " מובהקים המבטאים תכונות " ים תיכוניות . " עד מלחמת העולם השנייה תוארו הארצות הקתוליות של דרום אירופה ( ספרד , איטליה ויוון ; Midi : ( ארצות שהיו בעבר ערש התרבות המערבית והפכו ל ' חצר האחורית ' הנחשלת של המערב שמצפון לאלפים . אחריה היו מי שראו ( כגון אלבר קאמי ) בתרבות הים תיכונית – בעיקר בתקופה היוונית – עולם שערכיו הם אנטיתזה לקנאות האידיאולוגית והפוליטית , למטריאליזם , לניכור ולתרבות הכרך ה ' לא אנושית ' של ' המערב . ' בעיני סופר אחר שנולד במגרב , הסופר היהודי אלבר ממי , התמונה הזאת של עולם ים תיכוני סובלני , נינוח , אסתטי היא המצאה של ' גן עדן ים תיכוני , ' שלא היה ולא נברא . בעיניו , ההיסטוריה של הים התיכון ( האיסלאמי ) מלמדת שהיו בו קנאות דתית , העדר הפרדה בין התחום החילוני לדתי , נחשלות וכדומה . הקונסטרוקט הזה של "ים תיכוניות" ( כדוגמת הקונסטרוקט " מזרח ( " נוצר על ידי מי שהתבוננו במרחב הים תיכוני " מבחוץ , " אבל אומץ במהלך המאה ה20– בידי חוגים קטנים של אינטלקטואלים ואנשי ספרות בני חברות ים תיכוניות , שברוב המקרים השתייכו לאחד מן המיעוטים הלא מוסלמיים החיים במרחב הים תיכוני המוסלמי . כך , לדוגמה , הוא הופיע בקרב סופרים ואנשי עט נוצריים בלבנון , שראו בנוצרים המארוניים את צאצאי הפניקים ש'תרבתו' את המרחב הים תיכוני . ראייה זו ביקשה לבסס הן זהות לאומית טריטוריאלית אותוכטונית , נפרדת מהעולם הערבי–האיסלאמי , והן זיקה אל המערב ומורשתו . גם סופרים ואנשי עט במצרים שטיפחו אידיאולוגיה של זהות מצרית טריטוריאלית ייחודית הבליטו את זיקת מצרים למרחב התרבותי של הים התיכון . התפיסה הזאת האחרונה קבעה דבר והיפוכו : א . היא טענה כי ההשפעה של התכונות ה"טבעיות" של המרחב הים תיכוני ( בעיקר התכונות האקלימיות ) על בני האדם שחיו וחיים בו חזקה יותר ונצחית יותר מן ההשפעה ( המפלגת ) של ההיסטוריה ושל הדת . לדוגמה : בים התיכון מנהלים בני האדם חלק גדול מחייהם תחת כיפת השמים , כלומר , "במרחב הפומבי שבחוץ , " ולכן הם חברותיים יותר מבני האדם הגרים בארצות הקרות או הטרופיות . עקב כך נוצרו , לפיה , במרחב הזה תכונות אנושיות משותפות ל"אדם הים תיכוני" ( שיש שאף מצאו בו תכונות פיזיונומיות משותפות . ( במילים אחרות , היא טענה שקיימת "ישות חברתית–תרבותית ים תיכונית" הממזגת את כל המורשות התרבותיות של הים התיכון למהות אחת . ב . היא טענה כי המרחב הים תיכוני אפשר לפסיפס אנושי ותרבותי גדול להתקיים בו בלי שחלק ממנו ינסה לכפות על כל יושביו צביון אחד אחיד . כלומר , המרחב הים תיכוני הוא מציאות היסטורית של פלורליזם תרבותי , הבאה לידי ביטוי ב"רב–תרבותיות" ובסימביוזה גם יחד . במחצית השנייה של המאה ה20– החל המושג תרבות ים תיכונית לשמש בשיח הישראלי לשלוש מטרות :
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|