תרבות וספרות יהודית–ערבית חילונית

עמוד:203

הנוגעים למעמדה של התרבות הערבית בישראל . גם המערכת התרבותית הערבית דוחה אותו , בעיקר בשל שיקולים הנוגעים לסכסוך הלאומי . יתרה מזו , תחושת הניכור בין יצירותיו ובין קהל הקוראים הערבי , שהוא קהל היעד של יצירותיו , בלתי ניתנת לגישור , ובעיקר כאשר לא מעט מיצירותיו עוסקות בזיכרונות וגעגועים אל חיי הקהילה היהודית בבגדאד ועושות שימוש בדיאלוגים בדיאלקט היהודי , כמו למשל בסיפור "ליל הערבה" ( ליל הושענא רבא בפי יהודי עיראק , ( המתרחש בסוכה יהודית בגדאדית . אין תמה אפוא שההגירה לישראל וחיסול גולת בבל עתיקת היומין היא , אליבא דנקאש , ירידה קורעת לב , "התמוטטות של מבצר רם ונישא" וגירוש מגן עדן אבוד אל גיהינום פיזי ורוחני . אולי סמלי הדבר שבשנים שבהן התחילו בר–משה ונקאש לפרסם את יצירותיהם , היגר מיר בצרי מעיראק ללונדון , ובדברי הקדמה לריאיון עם שמואל מורה , שגם הוא יוצר יהודי יוצא עיראק , נאמר ש"הוא , אולי , הסופר היהודי האחרון החי בארץ ערבית מאז הופעת אל–סמואל בן עאדיא היהודי על בימת החיים הספרותיים במזרח הערבי במאה ה6– לספה"נ . " גברים ונשים בפעילות התרבותית הפעילות התרבותית והאינטלקטואלית של יהודים בתרבות הערבית הקאנונית בעת החדשה היתה בדרך כלל נחלת גברים . פעילות הנשים התמקדה בתרבות הפופולרית , בעיקר בתחום הזמרה , התיאטרון והריקוד . אחת הנשים היהודיות המעטות שפעלו בסוף המאה ה19– ותחילת המאה ה20– בתרבות הערבית היתה הלבנונית אסתר מויאל ( אזהרי . ( היא הצטרפה בביירות ל"אגודת תחיית סוריה" ולאחר הגירתה למצרים יסדה באלכסנדריה את כתב העת אל–עאא'לה ( המשפחה ) . ( 1904 -1899 ) אם נתייחס לגיליונות אל–מצבאח כאספקלריה נאמנה לפעילות התרבותית היהודית בעיראק , אפשר לומר שלא היתה בשנות ה20– פעילות בעלת משמעות של נשים השקולה ולו במעט כנגד הפעילות התרבותית של היוצרים הגברים , אם כי אפשר למצוא ניסיונות לעודד נשים לתרום מפרי עטן לכתב העת . לראשונה אנו נחשפים לפעילות אקטיבית רצינית של נשים יהודיות בתרבות הקאנונית בעיראק על דפי כתב העת אל–חאצד , שעורכו , אנואר שאול , עודד סופרות , לא רק יהודיות , לשלוח למערכת כתבי יד של יצירותיהן . בין הכותבות בלטה אסתיריניה אבראהים , בתו של חבר הפרלמנט היהודי אבראהים חיים מועלם נסים , שנענתה לקריאת המערכת ושלחה סיפורים מפרי עטה . שבעה מסיפוריה התפרסמו באל–חאצד ולימים היא נישאה לאנואר שאול . סיפוריה , שחושפים מודעות פמיניסטית מפותחת שללא ספק הושפעה ממודעותו החברתית של בעלה , עוסקים בחיי המשפחה בחברה , ובעיקר בגורל האישה והילדים . מלבדה ראוי להזכיר גם את מליחה אסחייק , שפרסמה בבגדאד ובקהיר בין השנים 1952-1948 שלושה קובצי סיפורים . עדות לקיומה של שירה יהודית–ערבית פמיניסטית בשנות ה40– של המאה ה20– מספק הרומן העברי של עזרא יחזקאל–שקד , הקמע של ד"ר מדלן ( תשנ"ט . ( הרומן מתאר את צמיחתה של מדלן היהודייה בבגדאד כמשוררת שזכתה לכינוי "משוררת הפרת . " שירתה "בקעה ממקלטי הרדיו והפיצה את תהילתה בארבע כנפות הארץ . " היא מוקסמת מאישיותה של "רוזה האדומה , " המהפכנית רוזה לוקסמבורג , ורואה בעיני רוחה איך תזכה בעתיד הקרוב לכינוי "מדלן האדומה . " היא מתגייסת לפעילות קומוניסטית , כותבת שירי מרדנות ומהפכה , ואף שיר בגנות הנישואים והמוהר , שאותו היא חותמת במילים : "השליכו את כוהני הדת לנהר . " בדרכה לצמרת המפלגה היא מקריבה את בתוליה : "כבשתי את המנהיג בסערה , אני כבר בצמרת המפלגה , דבר לא יעצור בעדי מליטול את חלקי במהפכה . " בלחצו של בעלה , המנהיג הקומוניסטי , שלו היא יולדת שלושה ילדים , היא אף מתאסלמת , אך לאחר שנים של מאבק , תלאות וייסורים היא מסיימת את חייה בגלות בסטוקהולם , מאוכזבת ומרת נפש , ובקשתה האחרונה להיקבר כיהודייה . לעומת הפעילות המוגבלת בתחום התרבות הקאנונית , היתה פעילות אקטיבית של נשים יהודיות בתחום התרבות הפופולרית שכיחה הרבה יותר . הזמרת סלימה מראד היתה חלוצת הזמר העיראקי וביצעה יותר מ500– שירים עממיים , כ400– מתוכם חוברו בידי המוזיקאים היהודיים האחים צאלח ודאוד אל–כווייתי . בפברואר 1950 נאסר בהוראת שר הפנים לשדר משיריה מתחנת הרדיו העיראקית . בשנת 1953 התחתנה עם הזמר המוסלמי נאט'ם אל–ע'זאלי ויחד הם הופיעו בעולם הערבי ומחוצה לו . במבט לאחור אפשר להבחין כבר בראשיתו של החזון התרבותי הערבי המוסלמי–יהודי–נוצרי בעיראק בזרעי שברו . כתב העת אל–מצבאח שם דגש מסוים בעניינים יהודיים , למרות הניסיון בראשית דרכו לטשטש כמידת האפשר את הממד הדתי היהודי . אלא שבתקופה מוקדמת זו של אמצע שנות ה20– היה קצב מימוש החזון שונה והיו יהודים שחדירתם אל תוככי האינטליגנציה העיראקית כבר הבליעה ממד מסוים של איסלאמיזציה . דוגמה מובהקת לכך היה נסים סוסה , המומר המפורסם ביותר בקרב יהודי עיראק בעת החדשה , שלאחר התאסלמותו המיר את שמו המקורי נסים באחמד ( דמותו עומדת במרכז הרומן העברי והוא אחר של שמעון בלס . ( למרות זאת חלק הארי של היוצרים היהודיים לא ראו כל סתירה בין היותם בני האומה העיראקית לבין אי התכחשותם לזהותם הדתית היהודית .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא