המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:148

למפעל הקומוניסטי , ( פיצל את שירתו במשך שנות ה30– וה40– לרובד פוליטי–דקלומי מאיאקובסקאי ( פן היה הדמות ה'שמאלית' ביותר במפת השירה בת הזמן ) ולרובד אישי של שירי אהבה ושיכרון , שבהם חזר אל המודלים הסימבוליסטיים ופיתח דמות רומנטית של המשורר כהלך מופקר הנתון לחיי החושים והשרוי ביחסי איבה עם החברה המתברגנת . דמות כזאת , בווריאנטים שונים , עמדה במרכז יצירתם של רבים מחברי הקבוצה השלונסקאית , שראו בעצמם את ממשיכיהם של ה'נפילים , ' שאינם בני בית לא בעולם העליון שממנו נפלו ולא בעולם הזה שאליו נקלעו , או של 'המשוררים המקוללים' הצרפתיים . רפאל אליעז , שבשיריו הראשונים ניכרה מידה של ייחוד וזרות לעומת שירת הקבוצה השלונסקאית ( זו נבעה הן מקשריו עם מסורת הסימבוליזם הבלקאני והספרדי – הוא היה יליד סופיה , בולגריה – והן מזיקתו לשירה פוליטיתסוציאליסטית בנוסח ההכרזתי המקובל , ( הסתגל בשירתו הבשלה יותר , זו שכונסה בספרו אהבה במדבר , ( 1946 ) למתכונת הניאו–סימבוליזם הארצישראלי , כפי שעוצבה בידי שלונסקי ופותחה בעיקר על ידי נתן אלתרמן . התגבשות המודרניזם הארצישראלי סביב הניאו–סימבוליזם השלונסקאי גרמה מורת רוח רבה . לא רק האסכולה הוותיקה של בני דור ביאליק והביקורת השמרנית שביטאה את טעמיה ( שלמה צמח ) ירתה בליסטראות לעבר קבוצת שלונסקי וביטאוניה ( כתובים , טורים ) בטענה שהם מטפחים שירה " לוליינית , " "מהלכת על קביים" של מטפוריקה מופרכת , שאינה אחוזה במציאות כלשהי . גם המערכת הפוליטית והתרבותית–פוליטית הסתייגה ממנה . תנועת העבודה , אשר בשנות ה20– ראתה בעצמה שותפה למודרניזם של אצ"ג , שלונסקי ולמדן , הסתייגה עתה מן האליטיזם , האירופיות המופגנת , ההתנערות מן הנושאים הקולקטיביים–החלוציים וה"אי מובנות" של שירת הקבוצה . היא ראתה בה פרי אופנה " פריזאית" חולפת ותלישות לא מובנת מהמציאות הרוטטת של המאבק הציוני בארץ–ישראל . הימין מצא בשירה זו ( שנטתה רובה לעמדות אנטי לאומניות ולעתים גם פציפיסטיות ) בגידה לאומית והתנערות מחובת השירה לשרת את המהפכה הציונית . אף על פי כן השפעתה של הקבוצה גדלה והלכה , ועד לסוף שנות ה30– היא ריכזה בידה את המונופול על המודרניות בארץ–ישראל ושבתה את לב הנוער המשכיל . כיצד ניתן להסביר ניצחון זה של קבוצה שלא קיבלה שום גיבוי ציבורימפלגתי ? נושא מרכזי זה בהתפתחות המודרניזם הארצישראלי עדיין לא נחקר . ואולם דומה כי ניתן להורות על שני גורמים עיקריים שהיו אחראים לו . ראשון שבהם היה דווקא התבססותה המהירה של החברה הציונית ה"יישובית" בשנות ה . 30– בין השאר , הביא ביסוס זה להכרה בצורך בדיפרנציאציה , שלא היתה קיימת קודם לכן . אם בימי העליות השנייה והשלישית עלתה מנהיגות פוליטית וחברתית בקנה אחד עם מנהיגות תרבותית ואף ספרותית , הרי עתה , משנוסדה כביכול "המדינה שבדרך , " צריך היה לפצל רשויות , לרבד ולייחד את הפונקציות השונות של החברה והתרבות . ההנהגה הפוליטית נמסרה לידי פוליטיקאים מובהקים כמו דוד בן–גוריון ; הטיפול בענייני הביטחון נמסר לממסד פרוטו–צבאי חצי מקצועי ; האקדמיה נתבעה לפעול לפי הנורמות האקדמיות המחמירות ; וכו . ' במסגרת זו נתהווה מקום לספרות ולאמנות כמרכיבים אוטונומיים בתוך מערכת חברתית רבת מוקדים . שלונסקי ותלמידיו ראו את חלוציותם הציונית בעצם התמסרותם לשכלול השירה , להרחבת הלשון , ליצירת העונג האסתטי והגירוי האינטלקטואלי שאף בהם כשלעצמם היה משום פיתוח וביסוס של חברה תרבותית חדשה . עמדתם זו , אף שלא נתקבלה על דעתם של עסקנים מפלגתיים ושל משוררים פוליטיים מובהקים כגון אורי צבי גרינברג , היתה בעצם העמדה המתחייבת מן ההתפתחות הכללית של החברה הציונית בארץ , ולכן נועד לה הניצחון ( הזמני ) שנחלה . גורם שני היה כרוך במסכת היחסים של היישוב הארצישראלי עם אירופה המודרנית , מזה , ועם המרקם המזרח תיכוני , מזה . בעוד שבשנות ה20– היה רעיון השיבה ל"מזרח" בעל תוקף תרבותי רב והוא השפיע על הספרות , התיאטרון , המוזיקה , המחול והאדריכלות , הרי הסכסוך המחריף והולך עם ערביי ארץ–ישראל , שהגיע לשיאים אלימים במאורעות תרפ"ט ובעיקר במרד הערבי של השנים תרצ"ו-תרצ"ט , שכנע את הציבור הציוני שזהותו היא אירופית–מודרנית , ושהמזרח איננו אלא ה"ישימון" הזומם לכלותו . הערבי נהפך לאויב ול"אחר , " ואילו אירופה נהפכה מן המטרופולין הכאוטי של שירת שנות ה20– למרכז הסדר הציוויליזטורי והטעם האסתטי . סגנון הבאוהאוס השתלט על תל–אביב . שרביט הניצוח על המחול ניטל מידי הרקדניות התימניות או הכמו–תימניות ונמסר לידיה של גרטרוד קראוס , נציגת המחול המודרני של הרפובליקה הוויימארית . המוזיקה ניטלה מידי מנהיגים מזרח אירופיים נוסח יואל אנגל ונמסרה לידיהם של העולים מגרמניה , אשר באמצעות התזמורת הארצישראלית ( לימים : הפילהרמונית ) הפכו את ארץ–ישראל למרכז מוזיקלי מערבי לכל דבר . בנסיבות אלו לא היה מנוס מאירופיזציה של הספרות ; מהתאמתה לנורמות עכשוויות של מבע שנראה ייצג תרבות ספרותית עדכנית מטרופוליטנית . פעלו בעניין זה גם גורמים נוספים , אך ייתכן שאף אחד מהם ואף כולם יחד לא היו מבטיחים לקבוצה השלונסקאית את מעמדה ההגמוני אילולא יצא מתוכה משורר בעל כישרון גאוני , שההכרה בו היא שהכריעה את הכף לטובתה . זה היה , כמובן , נתן אלתרמן .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא